הכול עניין של מינון

בפוסט סופרים: החן של הסופר או נטיות לא רצויות? כתבתי על מאפייני כתיבה סגנוניים בלתי מודעים של סופרים, שייחודיים להם כמו טביעת אצבעות. הייחודיות הזו נובעת מדפוסי סגנון חוזרים ונשנים, לפעמים בולטים לעין ולפעמים נסתרים ונגלים רק בחיפוש ממוחשב מעמיק.

הדפוסים החוזרים יכולים להתבטא במגוון אופנים. למשל (ולא רק) במבנה המשפטים, בשימוש רב בסוגריים, בהעדפה של מילה אחת על פני מילים נרדפות שלה ובביטויים זהים שזרועים לאורך הסיפור.

בפוסט זה הדגש הוא על מאפייני מילים – נטייה לא מודעת הגורמת לסופר להשתמש במילה מסוימת שוב ושוב. אומנם כבר נגעתי בנושא זה בפוסטים קודמים וכללתי בהם דוגמאות אופייניות, אבל הבעיה כה נפוצה שחשוב להעלות אותה שוב ושוב, אז הינה דוגמאות נוספות.

זִכרו שלא כל חזרתיות היא מיותרת (על כך בפוסט חזרתיות בטקסט – אמצעי ספרותי או עצלנות של הסופר?). תיאורים טובים המדייקים בהבעת הרגש והלך הרוח של הדמות הם נדירים ונהדרים, ומודגש שאין כאן המלצה לוותר עליהם לחלוטין. אך שימוש תדיר בהם יעמעם את ייחודם ואת השפעתם על הקורא, כמו שכל בדיחה, טובה ככל שתהיה, תפסיק להצחיק אחרי ששמענו אותה בפעם המי יודע כמה. הדגש בדוגמאות המובאות להלן הוא המינון שלהן, ולא עצם נוכחותן. המכנה המשותף להן הוא חוסר גיוון, וכתוצאה מכך הספר והדמויות נחווים כשטוחים, חד־גוניים ומשעממים.

הדוגמאות מטה נשלפו מטקסטים שערכתי לאורך השנים, והן הצגה "מוגזמת־לצורך־הדגמה". צריך גם להביא בחשבון שהצגת משפטים מנותקים היא מלאכותית, שכן חזרתיות נבדקת לא רק ברמת המשפט או אפילו ברמת הפִסקה אלא בחוויית הטקסט כולו.