על כתיבה אקטיבית (פעילה) ופאסיבית (סבילה), וגם קצת על שם הפעולה
יצא לכם להקדיש מחשבה לסגנון הפעלים בטקסטים שלכם, ואיך סגנון זה משפיע על הקורא? בפוסט זה נבחן יחד את הסוגיה הזו.
רוביק רוזנטל, במאמרו קללת שם הפעולה, כתב:
"שמות פעולה ממירים את הפועל בשם עצם, ויוצרים לעיתים קרובות סגנון נוקשה… כאשר חובר אליהן הסביל השפה מאבדת כל חיוניות".
יש מן הצדק בדבריו. רוזנטל מתייחס בעיקר לשימושים קלוקלים בשפה המדוברת, בתקשורת ובנאומים של פוליטיקאים, ומציג משפטים משעשעים למדי להוכחת עמדתו.
רוזנטל העביר את עמדתו בצורה משכנעת, אולם אחרי שנקבע הכלל צריך לבחון גם את היוצאים מהכלל. הרי השפה לא הייתה מאפשרת שימוש בפעלים סבילים אם אין מקרים שנדרש להשתמש בהם. על כן, בפוסט זה אני בוחנת את השימוש בשפה אקטיבית ופאסיבית בראייה של טקסטים ספרותיים. בקריאתו תקבלו כלים להבין מתי השימוש בשפה סבילה משרת את הטקסט, ומתי פוגע בו. רוזנטל מואס בשמות הפעולה לחלוטין, וגם לכך אני מתייחסת לקראת סוף הפוסט (רמז: מסכימה איתו לחלוטין).
נתחיל בהגדרות
פעלים אקטיביים מציינים את עשיית הפעולה. פעלים פאסיביים (סבילים) מציינים קבלת פעולה הנעשית על ידי גורם חיצוני (לפי מילון רב־מילים).
דרך אחרת להסתכל על זה היא בחינת הדגש במשפט – בכתיבה פעילה נושא המשפט הוא מבצע הפעולה (רותי, רון, הגנבים); בכתיבה סבילה הנושא הוא מקבל הפעולה (המכתב, החלון, הכספת).
דמיינו שאתם צופים בסרט, בסצנה שבה רון סוגר את החלון – המצלמה יכולה להתמקד ברון, והיא יכולה להתמקד בחלון. הדרך המילולית לייצג את שתי נקודות ההסתכלות האלה היא שימוש בשפה פעילה או סבילה.
כאמור, השוני בין ניסוח פעיל לסביל הוא בנקודת המבט בלבד, בשני המקרים השפה תקנית לחלוטין. למרות זאת מומלץ להמעיט בניסוחים סבילים, ואם בכל זאת החלטתם להשתמש בהם – עשו זאת מתוך החלטה מושכלת, ולא באקראי.
3 סיבות טובות שבגללן ניסוחים פעילים עדיפים
"העברית אוהבת פעלים. השקפת העולם שעיצבה את העברית ושעוצבה באמצעותה היא שהעולם אינו עולם של דברים אלא של מעשים… העברית שקיבלנו מהתנ"ך היא, לכן, שפה פעלתנית…"
עוד הוא כתב:
"הואיל והעברית אוהבת מעשים, נפוצה בה צורת הפעיל מצורת הסביל".
אכן, העברית התחילה את דרכה משפת התנ"ך הפעילה בדרך כלל, ולכן באופייה היא מעדיפה ניסוחים פעילים. כך לימדו אותנו בשיעורי העריכה. האם זהו נימוק מספק? ברור שלא. הרי גם באנגלית ממליצים על שימוש בניסוחים פעילים.
אם כך, מדוע בכל זאת עדיפים הניסוחים הפעילים?
- רוצים לנסוע מנהריה לתל־אביב דרך אילת? כך היא כתיבה סבילה. היא הולכת סחור סחור, ועל הדרך נזקקת ליותר מילים. המשפטים שנוצרים מסורבלים ומחייבים את הקורא להתעכב כדי להבין (עוד על עודף מלל בפוסט כל המוסיף גורע). לעומת זאת, כתיבה פעילה היא ישירה וזורמת (הן בכתיבה והן בקריאה), תוך שימת דגש ברור על מה שקורה.
- מהו עיקר המשפט? מה אתם רוצים להדגיש? אנו נוטים לשים לב לתחילת המשפט (במיוחד אם המשפט ארוך והקשב קצר), ולכן כדאי שהחשוב יופיע ראשון. הניסוח הסביל עמום ומרחיק את העיקר, שלרוב זאת הדמות. רותי חשובה יותר מהמכתב שכתבה, ורן חשוב יותר מהחלון שסגר.
- רוצים לקרב אליכם את הקורא? יקשה עליכם להשיג מטרה זו דרך כתיבה סבילה. כתיבה סבילה היא מאולצת, נוקשה ומרחיקה. אם תקפידו על כתיבה פעילה תקלו על הקורא להתחבר לעלילה ולמה שחשוב להתמקד בו. למשל, כשהדמות היא המוקד קל לקורא להתחבר אליה, להבין אותה, להזדהות איתה או לסלוד ממנה. כל רגש שנעורר הוא טוב – זה אומר שהקורא אינו אדיש לסיפור.
3 מקרים שבהם כדאי להשתמש בפעלים סבילים בספרות, ושפע דוגמאות
למרות האמור מעלה, גם כאן, כמו במקרים אחרים שבהם אני עוסקת בבלוג על כתיבה ושאר בני דודים, הכול תלוי במינון. פסקאות שלמות בשפה סבילה – ממש לא. פה ושם משפטים סבילים – נסלח. אולם יש מקרים שבהם הניסוח הסביל ממש מתבקש, כך שאין לפסול אותו ויהי מה אלא לשקול בקפידה את השימוש בו.
- הסופר רוצה להשהות את גילוי זהות הדמות
דוגמה א: אם הסופר רוצה לשמור על סקרנותו של הקורא ועל מתח הוא לא יסגיר את הדמות בשלב מוקדם של הסיפור. המשפט מכוניתו נגנבה ונמצאה בתוך האגם לא מגלה עדיין את התעלומה – מי גנב את המכונית והשליכה לאגם? שימוש בניסוח פעיל, כגון: "האחים דורון גנבו את מכוניתו והסיעו אותה לתוך האגם" יקדם את העלילה בטרם עת, ויהפוך סיפור מתח לכתבה עיתונאית.
דוגמה ב: אם המשפט מגלה את מבצע הפעולה, ניסוח סביל ימשוך את המתח עוד קצת, יעכב עוד טיפ טיפה את הגילוי של מבצע הפעולה. במשפט הרוצח הושפל ונבגד וביטחונו העצמי המופרז הורד אפיים ארצה על ידי אשתו מופיעים קודם הפעלים הסבילים ורק אחר כך מתגלה זהות הבוגדת. כך גם יוכל הקורא להבין טוב יותר את הדמות (הרוצח בדוגמה זו), אולי אפילו להזדהות עימה. הדגש הוא על מה עשו לרוצח, ורק בהמשך מכת הפטיש האחרונה – מי עשה לו את זה, אשתו. עוצמת החוויה של הקורא רבה יותר מאשר במשפט שבו נגלה זאת מייד: "אשתו של הרוצח השפילה אותו, בגדה בו והורידה אפיים ארצה את ביטחונו העצמי המופרז".
דוגמה ג: המשפט כתובות נאצה נכתבו על הגדר כתוב בניסוח סביל כי לכאורה זהות הכותבים איננה ידועה בשלב זה של הסיפור. אף שהסופר כמובן יודע מיהם, הוא יגלה זאת לקורא בהמשך העלילה. למשפט: "אלמונים כתבו כתובות נאצה על הגדר" אין את אותה השפעה דרמטית, שכן המילה הראשונה במשפט מדגישה את האלמונים, במקום להדגיש את המעשה עצמו.
- הסופר רוצה להדגיש את הפעולה ולא את מבצעה
דוגמה א: כאשר הפעולה שנעשית היא העיקר במשפט והדמות המבצעת איננה חשובה, ניסוח סביל יאפשר הדגש זה. במשפט תרופה מצילת חיים פותחה ויצאה לשוק באותה שנה, העיקר אינו מי שפיתח את התרופה אלא עצם הפיתוח. גם אם מבחינה סיפורית ידוע לקורא מי פיתח את התרופה, משפט זה אינו מתייחס אליו, ובזאת מדגיש את העיקר באותו חלק של העלילה.
דוגמה ב: שפה סבילה תהיה חזקה יותר אם ברצוננו להדגיש מצבים סטטיים, במקום את מי שיצר את המצבים האלה. דוגמה לכך ב"להיות אופה" מאת נסים אלוני (מתוך ספרה של רינה בן־שחר, "סגנון הסיפורת"): "על הקיר המפויח […] הייתה מודבקת כף יד עשויה נייר כסף ואצבעה קצוצה […] האצבעות האחרות היו פרושות […] מעל ליד הייתה תלויה פרסת סוסים כרוכה נייר כסף. בשני קצותיה נקשרו ראשי שומים…" תחושת הקורא המבין שמדובר במצב מתמשך מועברת בעוצמה בשל הדגשה של מושא הפעולה (הקירות, כף היד, האצבעות, הפרסה, השומים). מה הייתה ההשפעה עליכם לוּ היה הסופר בוחר בניסוח פעיל? דמיינו כיצד זה היה משפיע על עוצמת ההבנה וההזדהות שלכם כקוראים, ותבינו מדוע בחר להשתמש בפעלים סבילים.
- הסופר רוצה להדגיש הלך רוח של דמות או מאפיינים שלה
ניסוח סביל יכול להעיד ברמז על מצבה הרגשי של הדמות או על מאפייניה, בלי עודף מילים ובלי להצהיר על כך בפירוש (עוד בנושא ראו בפוסט להראות, לא להצהיר)
דוגמה א: במשפט דינה נרטבה לחלוטין על ידי הגשם בזמן ששוטטה לאיטה ברחוב הראשי, הגשם הוא זה שמבצע את הפעולה ולא דינה. משפט זה מדגיש את הלך רוחה – כנראה לא אכפת לה שנרטבה, שכן שוטטה לאיטה.
דוגמה ב: הילד הוכה, הורעב ונזרק לכוך הקטן ששימש לו חדר. הניסוח הסביל מדגיש את חוסר האונים של הילד שאינו יכול לשלוט במצבו, ועל כן מדגיש את הפסיביות שלו.
דוגמה ג: האישה הוכתה שוב ושוב. היא הונחתה לא להגיב אם דופקים על הדלת, הצטוותה לנקות ובעיקר הורגלה לשתוק. ניסוח סביל זה מדגיש את חוסר היוזמה של האישה ואת חוסר שליטתה במצב שאליו נקלעה, בלי שנצטרך לספר בפירוש ש"האישה לא יזמה" או ש"האישה חסרת אונים מול בעלה".
אפשר לחזק את תחושת חוסר האונים והפאסיביות בעזרת דמויות אחרות, שעבורן ייעשה שימוש בשפה פעילה. בהמשך לדוגמה ג', נציג מול האישה את שכנתה: רונה שמעה את הצעקות, קפצה מהספה, משכה לידיה את מקל המטאטא ורצה במורד המדרגות. היא דפקה על הדלת, צלצלה בפעמון וצעקה…
דוגמה ד: משפט סביל בפיה של דמות (בדיאלוג) יכול לשמש לאפיונה כאחת שאיננה נושאת באחריות למעשיה: נעשו כמה טעויות ואדאג לתיקונן. מה הקורא שומע? חלילה לא אני עשיתי טעויות, הן פשוט נעשו, איכשהו, אבל בהחלט כן אני אדאג לתקנן.
ובל נשכח את שם הפעולה
הגדרת שם הפעולה לפי האקדמיה ללשון העברית: "במהותו שם הפעולה הוא שם עצם מופשט המציין פעולה… מבחינת תוכנו הוא קשור למערכת הפועל, אך שלא כמו הפועל הנוטה אין לו זמן וגוף… ומבחינת חלקי הדיבר הוא שייך לשמות העצם".
בפשטות, שם הפעולה הוא שם עצם המייצג פעולה: צעידה, קנייה, בריחה (לא להתבלבל עם שם הפועל: לצעוד, לקנות, לברוח).
ניסוחים העושים שימוש בשם הפעולה מזניחים לא רק את מבצע הפעולה אלא גם את הפעולה עצמה.
דינו של שם הפעולה כדינו של הניסוח הסביל והוא מוקצה מאותן סיבות. אתן לרוביק רוזנטל להסביר את ההבדל המהותי בין ניסוח סביל ובין שם הפעולה:
"כדי להשתמש בשם פעולה כשם עצם… חובת ההוכחה היא על הדובר או הכותב. הוא חייב להיות משוכנע, ואף לשכנע אותנו… שהפעולה הפכה עניין מופשט או סתמי לחלוטין, ומבצע הפעולה אינו ידוע, אינו חשוב ויש להתעלם ממנו כליל לצורך השמעת הרעיון".
מה למדנו?
- ניסוח פעיל ברור וישיר יותר ומסורבל פחות.
- למשפטים סבילים יש תפקיד, אך באחריות הכותב לוודא בכל מקרה לגופו שאכן נדרש ניסוח סביל.
- הימנעו משימוש בשם הפעולה, ואם אתם עושים זאת היו מוכנים לנמק מדוע לא קיימת דרך ישירה יותר להעביר המסר.
ועוד משהו קטן לסיום
אילן שיינפלד כתב פוסט מצוין הנקרא רופא חולים, סומך נופלים, מתיר אסורים. או בקיצור: מלווה כותבים, ובו הוא מצהיר על עצמו כרופא כתבי יד. בפוסט הוא מפרט טעויות נפוצות שעושים סופרים מתחילים. ברבות מהטעויות האלה אני עוסקת בבלוג על כתיבה ושאר בני דודים, בקטגוריה טיפים לסופר המתחיל.
אחת הטעויות שהוא מזכיר רלוונטית לפוסט זה, ואני מביאה את דבריו כלשונם:
"הותרת פעלים בצורת 'פאסיב'. כמו התופעה של השמטת כינוי הגוף, היא מעלימה את עושה הפעולה מן המשפט. וזה רע. אנחנו קוראים ספרות כדי להזדהות עם דמויות. אין זה נכון להשמיט את הדמויות מן הפעולות שהן עושות, ולדווח כאילו הפעולות נעשו, כמו למשל, במשפט 'השולחן נערך' או 'האוכל בושל'. מי ערך את השולחן? מי בישל את האוכל? יש בזה חשיבות".
שימוש בניסוחים סבילים נפוץ יותר בטקסטים עיוניים־אקדמיים. על כך תוכלו לקרוא בפוסט 10 הבדלים בין כתיבה אקדמית־עיונית לכתיבה ספרותית, בסעיף 6.
מישהו קרא את הפוסט הזה והחכים?
האם הפוסט הזה נקרא על ידי מישהו וגרם להחכמתו?
האם קריאת הפוסט הזה נעשית ומחכימה?
