חלק חשוב בצוות העבודה סופר־עורך הוא הדיאלוג. העורך מציע שינויים מנומקים, וכאשר הסופר לא מקבל את השינויים המוצעים הוא מנמק לעורך מדוע. מתוך דיאלוג זה מגיעים לנוסח שמקובל על שני אנשי המקצוע שעובדים יחדיו, וזה רק עושה טוב לספר. זהו המצב האידאלי.
במציאות, לא תמיד הסופר נותן נימוק שמקדם את הדיאלוג. בפוסט ואם כולם יקפצו מהגג? הסברתי מדוע הנימוק "סופרים אחרים עשו זאת" עלול לפגוע בספר של אותו סופר. בפוסט זה אני מתייחסת לנימוק נוסף שסופרים מעלים – "אבל ככה כתוב באתר של האקדמיה ללשון העברית".
האם נימוק שכיח זה משרת את הספר? מה תפקידה של האקדמיה ללשון עברית בתהליך כתיבת ספרות? מהי החובה של סופר לדקדק בהתאם להנחיות האקדמיה?
מתוך שאלות אלה תבינו שהתשובה איננה חד־משמעית, וכמו תמיד, שיקול הדעת של הסופר והזרימה הסגנונית של הסיפור מקבלים משקל משמעותי.
האקדמיה ללשון העברית היא המוסד הרשמי "הפוסק בתחום הלשון העברית, והחלטותיה בענייני תקן הלשון שנתפרסמו ב'רשומות' מחייבות את מוסדות המדינה".
סופרים אינם "מוסדות המדינה", ועל כן יש להם חופש פעולה להחליט עד כמה עליהם להיצמד להנחיות האקדמיה.
אין ספק ששפת המספר חייבת להיות כתובה בעברית תקנית… באמת אין ספק? על הסופר להפעיל שיקול דעת.
"עברית תקנית" אינה בהכרח עברית של שבת. אפשר להעביר את אותו מסר במשלב שפה שונה, אך תקני (על כך בפוסטים עברית של שבת ושפה – של העם או של מגדל השן האקדמי).
אומנם חשוב לשמור על שפה מדויקת ונכונה, אבל חשוב יותר לשמור על הדינמיקה של היצירה הספרותית, על המוזיקה שלה, והחשוב מכול – על הרגש שהיא מעוררת בקורא. לפעמים מה שנכון לשונית נחווה כיבש, נוקשה, אפילו מרוחק. חשוב להכיר את הכללים – ואז לבצע החלטה מושכלת מתי בכל זאת שבירתם תשרת את היצירה יותר מאשר הקפדה עליהם.
על כן, כאשר עורך ספרות מקצועי מציע לסטות מהכללים הוא עושה זאת בשירות הסיפור.
הגמישות קיימת לא רק בתוכן הסיפור, אלא גם במרכיביו השונים. מה שנכון לשפת המספר אינו בהכרח מחייב את הדמויות.
כללי הדיאלוג פתוחים יותר מאשר שפת המספר. איך סופר יחבר את הקורא לדמויות אם כולן מדברות בעברית מושלמת לפי כל הכללים? הקורא ירגיש מייד משהו מלאכותי ויירתע אם גם הפרופסור המלומד וגם מוכר הירקות בשוק ידברו באותה שפה.
שפת הדיאלוג איננה חייבת להישמע לכללי האקדמיה. נהפוך הוא, לפעמים היא אפילו חייבת להתעלם מהם ולתת לסגנון דיבורה של הדמות ולהשכלתה מקום ראשון (על כך קראו בפוסט ככה מדברים? חלק א').
לא רק הדמויות. גם לשפת המספר יש חופש לגלוש, בעיקר כאשר הסיפור כולו כתוב בגוף ראשון (על גוף המספר תוכלו לקרוא בפוסט גוף המספר), המספר יכול לדבר בשפה דיבורית, שאיננה בהכרח תקנית, אם שפה זו מאפיינת את הדמות המספרת.
עד כה דיברנו על עברית תקנית, משלבה ומתי מותר (ואף צריך) לסטות ממנה. בל נשכח את סימני הפיסוק, שגם להם יש הגדרות שימוש באקדמיה ללשון העברית.
בכתיבה ספרותית טובה ומדויקת נדרשים רק סימני פיסוק מעטים: פסיק, נקודה וסימן שאלה. הנטייה שהשתרשה בדואר האלקטרוני ובהודעות טקסט להרבות בסימני שאלה, בסימני קריאה ובשלוש נקודות אין מקומה בכתיבה ספרותית (על כך בפוסט מה שאלת??? מה ששמעת!!!). כאשר נקפיד לבחור במילים נכונות, וניטיב לתאר את הלכי הרוח של הדמויות, הקורא לא יזדקק לסימני עזר כדי לקרוא באינטונציה הנכונה (הַנְגָּנָה בעברית).
התמריץ לכתיבת פוסט זה היה דיאלוג עם סופר, שבימים אלה סיימתי את עריכת ספרו (המצוין). הסופר הרבה להשתמש בשלוש נקודות. אני הסרתי והוא החזיר עם ריבית, והפנה אותי לאתר של האקדמיה ללשון העברית כהצדקה להתעקשותו להשאיר את שלוש הנקודות.
תשובתי לאותו סופר הייתה שזה שמשהו מותר אינו אומר שהוא רצוי. והמשכתי להסביר:
אכן, לפי האקדמיה ללשון העברית, שלוש נקודות מעידות על אירוניה, מרמזות על שתיקה מעוררת מחשבה או מסמלות השמטה שבה הקורא יכול להשלים את ההמשך, אולם לסופר כלים אחרים להעביר תחושה כזאת. כמו בקומדיות בטלוויזיה שנעזרות בצחוק מוקלט כדי לאותת לצופה שעכשיו צריך לצחוק, כך גם יש להתייחס לשלוש נקודות. כמו בקומדיות, אם הדיאלוג מצחיק הצופה לא זקוק לצחוק המוקלט כדי לצחוק, וכך גם בכתיבה ספרותית. חובה עלינו לשדר את הסצנה הרצויה בעזרת מילים, והקורא הנבון יבין בלי שיזדקק לתוספת רמזים.
כמו שבדיאלוגים צריך להתאים שפה לדמות, כך אפשר ואף צריך להפעיל שיקול דעת, ולעיתים כן להשתמש בסימני פיסוק מותרים־אך־לא־רצויים. שימוש מכוון ובמשורה בשלוש נקודות יעזור לקורא להבין שהדמות הססנית ומבולבלת, שמחשבותיה אינן רהוטות או, להבדיל, שהדמות שוקלת את מילותיה בקפידה.
לתת למילים לדבר ולא לסימני הפיסוק – בטקסט ספרותי זהו עיקרון מכוון בקהילת העורכים (קראו על שלוש נקודות גם אצל עינת קדם). עיקרון זה נכון לסימני פיסוק לגיטימיים, או לכל שילוב שלהם (! / !? או ?! ודומיהם).
גם רוביק רוזנטל מתייחס לכך בפוסט שלום לך נקודה, ברוך הבא סימן קריאה. הוא כותב שהפיסוק מצוי על קו התפר בין השפה הכתובה למדוברת, ונועד לענות על צרכים בשיח הדיבורי. עוד כותב רוזנטל:
"הכתיבה מחפשת אם כן תמיכות, ואת התמיכות מספקים בעיקר סימני הפיסוק. אלא שכאן נוצרת דילמה. תמיכת יתר שנועדה לכאורה לחזק את הטקסט עלולה להחליש אותו, כי היא מקהה את כוח המילים. בכתיבה טמון סוד: הכותב אינו מסגיר את רגשותיו ויחסו לטקסט, אלא מצפה ליצור אפקט רגשי או תבוני אצל הקורא… שימוש יתר בסימני פיסוק מבטל את העיקרון הזה".
בשורה התחתונה: החלטות האקדמיה ללשון העברית הן לשוניות בלבד. האקדמיה אינה מכווינה החלטות ספרותיות שעל הסופר לקבל, בהכוונת העורך הספרותי.
אז מה למדנו?
- שאפשר לכתוב ספרות במשלבי שפה שונים, שכולם יהיו תקניים
- ששפת הדיאלוג איננה חייבת להישמע לכללי האקדמיה ללשון העברית
- שהאקדמיה ללשון העברית איננה נותנת המלצות ספרותיות, אלא לשוניות בלבד
- שעל הסופר להפעיל שיקול דעת מתי להישמע להנחיות של האקדמיה ומתי לסטות מהן, כדי לא לפגוע בסיפור
