ואם כולם יקפצו מהגג?

הסופר נדרש להפעיל שיקול דעת גם כאשר סופר מציין ספרים ספציפיים וראויים ("ראיתי שככה כתב אשכול נבו", "ככה כתבה יהודית קציר", "ככה כתב מאיר שלו" וכו'). שיקול הדעת הנדרש הוא בשתי רמות.

רמה אחת היא השוואת הניסיון של סופרים מסדר גודל של נבו, קציר או שלו לניסיונו של הסופר, כאשר הוא רוצה להשתמש בכלי זהה לזה שלהם. האם באמת הוא יכול להשוות את עצמו לאחרים, מבוססים ומשופשפים, שלמדו עם השנים מה הם יכולים לעשות, ואיך? עד שיצבור את הניסיון ואת ההבנה שאלה למדו, לא יוכל להקיש ישירות מכתביהם לכתביו. כשיצבור ניסיון והבנה זו כבר לא יזדקק להיתלות בהם לנימוק החלטות בכתיבתו.

רמה שנייה וחשובה עוד יותר – הכרחי שהסופר יביא בחשבון את סגנון המספר.

כל יצירה נכתבת להקשר מסוים ולקהל ייחודי. מה שמוצלח בספר אחד אינו בהכרח מתאים לספר אחר, ולו רק בשל הבדלים בתקופה, בז'אנר ו/או בסגנון.

אל לנו לשכוח שהקצב המהיר של שינויים בימינו לא פסח על הספרות, שמשתנה ומתפתחת אף היא. מה שעבד פעם בספרים אחרים לא בהכרח יתאים לספר שנכתב כיום, המיועד לקהל של היום. מבנה עלילתי מורכב שיכול להתאים לרומן אפי ייתכן שלא יתאים לספר נוער או למותחן. הטענה "ראיתי זאת בספרים אחרים" מתעלמת מההקשר שבו אלמנט ספרותי מסוים עובד. ייתכן שהוא מופיע בספר אחר בשל התאמה לדמויות ולעלילה, אך זר בטקסט הנוכחי.

כשדוד גרוסמן כתב את "עיין ערך: אהבה", הוא השתמש במשפטים ארוכים, פיוטיים ומלאי רבדים. משפטים אלה התאימו להעביר לקורא את העולם הפנימי הסוער של גיבורו. סגנון כתיבה כזה לא יכול להתאים לסיפור ששם יתר דגש על העולם החיצוני מאשר על הפנימי. האם אפשר להשתמש במשפטים ארוכים ופיוטיים בעת כתיבת רומן עכשווי על הווי צעירים בתל־אביב? סביר להניח שלא.

מעבר לחשיבות שסגנון הכתיבה יתאים לתוכן הסיפור, אין להתעלם מהצורך בהאחדה.

כאשר סופר כותב את ספרו בסגנון מסוים, ומכניס בו פה ושם קטע בסגנון שונה לגמרי (שראה אצל דוד גרוסמן, אצל צרויה שלו וכו') נוצרת צרימה סגנונית. אותו נטע זר ששורבב לתוך הסיפור פוגע בכלל הברזל של האחדה סגנונית. בלי האחדה סגנונית נפגמת איכות הספר. הטקסט נחווה כמקוטע, הקריאה איננה זורמת והנאת הקורא נפגמת (עוד על כך בפוסטים סטיליסטיקה ועקביות – זה כל הסיפור).

דוגמה מייצגת שעולה מעת לעת כשאני עורכת ספר:

הספר כתוב בעברית נאה, במשפטים שלמים, ארוכים בדרך כלל, לכולם נושא ונשוא (א'־ב' למשפט תקני). ואז אני נתקלת ב"צלצול טלפון". זה אינו משפט תקני שלם, ולא ברור כלל מה הסופר מנסה לומר בהקשר לצלצול: הוא נשמע? הוא הבהיל את דני? הוא הסגיר את מחבואה של דנה?

גם אם כוונתו ברורה, עדיין שימוש זה חורג מסגנונו הרגיל, ועל כן אף שמובן – צורם.

כמצופה ממני, העורכת, אני מסבירה לסופר שהמשפט אינו תקני ומציעה תיקון. כאשר תשובת הסופר היא "אני רואה את זה אצל הרבה סופרים", הסופר מסתכל על המשפט ללא ההקשר הסגנוני. כשהוא נתקל בלא־משפט כזה, האם הוא מאפיין את סגנונם של הסופרים האלה? האם משפטים לא שלמים הם חלק מכלל הסיפור או צצים כטלאי לא שייך?

המסקנה: מה שעשו אחרים לא (בהכרח) רלוונטי למה שעושה אותו סופר. הסופר חייב להפעיל שיקול דעת ולהסתכל על כלל הסיפור וסגנונו, כדי לא לפספס את הקסם שקורה במפגש של ספרו עם הקורא.