שם יכול לשרת את הסיפור (וגם לפגוע בו)

האם הרקע של הדמות חשוב להבנתה ולהבנת הסיפור?

אם כן, בעזרת שם אופייני לאנשים מאותו מוצא או רקע תרבותי נוכל להוסיף מידע במעט מילים. השם יהיה רמז, כמו מבטא קל בפגישה ראשונה. גם אם לא במודע, המוח של הקורא כבר יעשה את החיבור: "אה, אם קוראים לו חוסאם, אולי הוא ערבי ישראלי", "קוראים לה גולדי? נשמע חרדי־אמריקאי כזה". "שלום־יוסף? בטח חרדי מבני ברק". השם גם יכול לספר על צפונות הדמות. אם שלום־יוסף שינה את שמו לעומרי, הקורא יקלוט שזוהי דמות בקונפליקט, וישער שמדובר בחוזר בשאלה עם עבר ורקע חרדי, עוד לפני הצגת עובדות אלה בסיפור.

האם בעזרת השם של הדמות נוכל להוסיף למסר של הסיפור או לחוויית הקריאה?

השם חושף טפח על הדמות עצמה: הבחירה של ההורים, הסיפור המשפחתי, הערכים. שם טוב הוא כמו פנס קטן שמאיר צד בדמות – לא בצעקה, אלא בלחישה. משמעות השם שהסופר נותן אולי תובן בדיעבד, אולי תהדהד בתת־ההכרה של הקורא ותובן עם התקדמות העלילה. העברת המסר יכולה להיות ישירה, יכולה להיות כבדיחה פנימית או כהפוך על הפוך: האם יפה וחן אכן נאים? האם עליזה ואושר אכן שמחים?

לא פעם בספרות נחווה שם עם משמעות:

שם המשפחה של הולי גולייטלי (Golightly) מ"ארוחת בוקר בטיפאני" מאת טרומן קפוטה מיתרגם ללקחת את הדברים בקלות, ואכן זו הייתה דרכה של הולי עד שהחיים טפחו לה בפנים.

פרידריך דירנמט נעזר בשם לחיזוק התפאורה כאשר במחזה "ביקור הגברת הזקנה" בחר לקרוא לעיירה העלובה שבה מתרחש המחזה גילן (Güllen), מילה שפירושה זבל נוזלי.

הומור של הפוך על הפוך נמצא ב"רובין הוד" עם הדמות של ליטל ג'ון, שהיה ההפך מקטן.

תוספת של אירוניה לשם דולסינאה, אהובתו של דון קישוט, כאשר מיגל דה סרוואנטס בחר לתת לדמות שם שפירושו מתוקה בלטינית, אף שתיאר אותה כאיכרה פשוטה וחסרת חן.

ג'וזף הלר, ב"מלכוד 22", עשה שימוש בצירוף של שם פרטי ושם משפחה להדגשה נוספת של האבסורד המתואר בספרו, עם הדמות מייג'ור מייג'ור (שם פרטי, שם משפחה) ואף הגדיל והוסיף לה דרגה צבאית של מייג'ור.

כיצד אפשר להיעזר בדמות כדי להוסיף לסיפור רבדים נוספים של משמעות?

אפשר לקרוא סיפור כפשוטו, אולם קוראים נהנים גם לגלות שכבות שעליהן הסיפור יושב, הכרתי או חווייתי, לא במודע. שכבות ורבדים אלה הם כמובן ההֶקְשֵׁר של הסיפור – היסטורי, תרבותי או סמלי. אך הם גם ההֶקְשֵׁר של הסופר: בדיחות מרומזות, משחקי מילים או האני מאמין שלו. כל אלה עוברים בתיאור העלילה או בדיאלוג הדמויות, ועוברים באופן סמוי ומתוחכם בשמות שהסופר בוחר לתת לדמויותיו. השמות יכולים להיות הפתעות נסתרות או פריטים חבויים (כמו easter eggs, אותם צ'ופרים נסתרים שהמשוגעים לדבר מגלים בסרטים ובתוכנות) שמפוזרים ומחכים שהקורא ימצא אותם (או לא), וכאשר מצא – הוא זוכה לחוויה בונוס.

הקניבל בסרט "שתיקת הכבשים" נקרא חניבעל. הקונוטציה, הצליל ואפילו האותיות יכולים להעניק תובנות על הדמות ועל מאפייניה, ולהכניס רובד נוסף של עניין.

ג'יי קיי רולינג השתמשה באנגרמה (שימוש בכלל האותיות של משפט כדי לייצר משפט אחר) כדי לשעשע את קוראיה. המשפט "אני לורד וולדמורט" הוא אנגרמה לטום מארבולו רידל. לא רק אנגרמה. עצם השם רידל (Riddle, חידה) מעיד על אלמנט מתעתע. דוברי הצרפתית יגלו רובד נוסף – Voldemort (ט' אילמת, כמקובל בצרפתית) נשמע כמו שילוב של vol (רצון), de (של), mort (מוות), כלומר: רצון המוות – שם שהוא הצהרה אידיאולוגית בתחפושת של זהות מסתורית.