A book tunnel in Prague's library, created by Matej Kren in 1998
לקראת יום הספר החל בעוד יומיים (23.4.2022), והיות שעיסוקי העיקרי הוא ספרים, שקעתי בהגיגים על הפער בין השימוש בספרים בעבר הרחוק ועד ימינו, והלאה.
לפני המצאת הדפוס, ספרים היו יקרי ערך. רק עשירים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספרים ולהשכיל, מעטים בלבד ידעו קרוא וכתוב. את הספרים החזיקו בספריות שמורות ומטופחות, ואחזו בהם בהדרת כבוד, כיאה לדבר יקר ערך.
ויקטור הוגו כתב:
"המצאת הדפוס היא המאורע הגדול ביותר בהיסטוריה. היא אם כל המהפכות, היא התחדשות של ההבעה האנושית מן היסוד. מחשבות מודפסות נשארות לעד, הן מקבלות כנפיים, אין אפשרות להכחיד אותן".
אכן, המצאת הדפוס באמצע המאה ה־15 היא אחת מהתגליות שקידמו את האנושות. מחירי הספרים ירדו ורבים יכלו לרכוש ספרים, דבר שגרם לרבים ללמוד קרוא וכתוב, להרחיב את השכלתם ולהתקדם בחיים. בספרים יש אוצר בלום של מידע, רעיונות, שירים, הגיגים, תיאוריות וסיפורים. לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, המילה המודפסת על נייר – עיתונים וספרים – הייתה מקור המידע והתרבות העיקרי.
למרות הוזלת מחירם, נהגו בספרים בכבוד, ושמרו עליהם מכול וכול…
חוץ ממקרים שלא.
במהלך ההיסטוריה רבים מקרי שרֵפת ספרים ממניעים דתיים או פוליטיים, כצעד נגד העמדות המוצגות בספרים אלה או נגד קבוצה אתנית מסוימת (כמו שרֵפות בתי כנסת על ספרי הקודש שבהם במהלך הפרעות).
היינריך היינה כתב:
"מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם".
אנו מזועזעים מהשמדת ספרים כזו בגלל האלימות, השנאה וסתימת הפיות שמסמל האקט הזה. נוסף על כך, יש בכך סכנת הכחדה מוחלטת של ספרים מסוימים, ועימה הכחדה של חלק מההיסטוריה האנושית והכחדת רעיונות ודעות של האחר.
חן ארצי סרור כתבה בידיעות אחרונות (17.12.21):
"…ייתכן שמדעי הרוח, המקצועות הכביכול משעממים, אלו שקרנם ירדה ומעמדם נשחק בעקביות – הם תרופה מסוימת לבעיית האלימות. מחקרים מוכיחים שככל שלילד יש אוצר מילים רחב יותר, הוא אלים פחות… מדעי הרוח הם דרך לייצר הרגלים ודרכי מחשבה. הם מעצבים רעיונות ודפוסי התנהגות ומחייבים מורכבות ואמפתיה…"
נכון, לא כל ילד שגדל ללא גישה לספרים ולהשכלה יגדל להיות אדם חסר סובלנות ואלים. ברור. אבל גם ברור שרוב הילדים שייחשפו ליותר דעות, ליותר רעיונות, ילמדו שיש כמה צדדים לאותו מטבע – רובם ילמדו שאין אמת אחת אבסולוטית, ויבינו שאפשר לא להסכים, ובכל זאת לחוּש אמפתיה כלפי האחר. אם ילדים רבים ילמדו זאת, עתיד החברה שלנו יהיה טוב יותר, כולנו נחיה בסביבה מקבלת יותר, קשובה יותר.
איפה נמצאים כל הרעיונות האלה?
בספרים.
מי צריך ספרים כיום?
צד אחד של המטבע
כל אוהב ספרים מכיר את השמחה הזו, כמעט התרגשות, כשהוא מחזיק בידיו ספר שעדיין לא קרא, ספר שטומן בתוכו הבטחה לכמה שעות של הנאה צרופה ושל עירור המחשבה והדמיון. תחילה מביטים בכריכה הקדמית, מלטפים אותה, חושבים קצת על הקשר בין התמונה לתוכן הספר. אחר כך מסובבים לצד האחורי או מעבירים את האצבעות על הדפים כאילו היו חפיסת קלפים ענקית, או פותחים באקראי באחד העמודים.
ואז חוזרים להתחלה. פותחים עמוד אחר עמוד, עד שמגיעים לתחילת הסיפור, ונעלמים בין הדפים… או יותר נכון – כל העולם שסביבנו נעלם.
אם נתעלם לרגע מהצורך הפסיכולוגי הזה של לאחוז ספר פיזי, לדפדף בו ולהריח אותו, נשאלת השאלה – מי צריך ספרים כיום? הכול נמצא באינטרנט. אומנם ירד קרנם של הספרים המודפסים, אך מהותם החשובה עדיין נותרה – גם ספר אלקטרוני הוא ספר לכל דבר, הכולל מידע, דעות, רעיונות, שירים וסיפורים. אולי אפילו יש לו יתרון אקולוגי בשמירה על כדור הארץ – פחות נייר, פחות כריתת יערות.
היות שכך, מה עושים עם כל הספרים שכבר הודפסו?
אחרי שכל המדפים בבית כבר עמוסים בספרים, בשתי שכבות, ועוד כמה ספרים שוכבים שם ככל שהכווץ' מאפשר, וגם הכונניות שלצד המיטה נושאות הרים של ספרים ועוד כמה על השולחן בסלון ועל שולחן האוכל… כמה עוד אפשר? גם הספריות כבר לא ששות לקלוט לתוכן ספרים מעיזבונות או ספרים שאנשים החליטו לפנות מביתם, ויש גבול למקום בחנויות יד שנייה. חוץ מזה, בואו נודה על האמת – ספרים רבים כבר אינם רלוונטיים, ואין טעם שיתפסו מקום בבית ויעלו אבק. מה תעזור לנו אנציקלופדיה שהמידע שבה לא עדכני? מה נעשה עם מילונים ישנים, שההגדרות שבהם לא לוקחות בחשבון את השינויים שחלים בשפה כל הזמן?
אז מה עושים עם כל הספרים האלה?
אומנות
יותר ויותר אומנים מוצאים דרכים מקוריות לשימוש בספרים כחומר גלם אומנותי.
דוגמאות נפלאות ליצירות חדשות מספרים ישנים תוכלו לראות כאן, ואם תכתבו book sculpture ב־google images תראו פיסול מספרים. יצירות מופלאות מספרים ישנים, של האומנית Ekaterina Panikanova, אפשר לראות כאן.
יצירה של האומנית איילת דיין שוורץ
איילת דיין שוורץ, אומנית רב־תחומית, עושה שימוש בדפי ספרים שזמנם חלף. כך היא מגדירה זאת:
"עבור האומנות שלי אני משתמשת בספרים מתפוררים שזמן דפיהם עבר. הם משמשים לי מצע לעבודה לא רק מבחינה פיזית. עברם, תוכנם וחיי הספר – כל אלה משמשים נדבך חשוב ביצירת אומנות חדשה. כמו שכל חומר בטבע מתכלה ומשמש לבנייה מחודשת בטבע, כך גם יצירתי עושה שימוש בספרים ישנים ומתפוררים, יוצקת חדש מתוך הישן, ומעניקה משמעות נוספת וחיים חדשים".
דיג אוהב דגים?
איילת מבהירה:
"אני אדם של מילים ואדם של אומנות חזותית באותה מידה".
דבריה אלה מתמצתים לתוכם את כל הסיפור: היצירות הפלסטיות שמשתמשות בספרים נותנות להם כבוד בערוב ימיהם, ביצירתיות, ביופי ובאמירה חדשה, ובהערכה רבה לתפקידם הקודם שהסתיים.
ביום שבו תיעלם הטכנולוגיה
צד אחר של המטבע
בימים אלה מדברים על אסון אקולוגי צפוי עקב התחממות כדור הארץ. שנים רבות מדברים על הסכנה עקב שימוש במקורות אנרגיה מתכלים, ועל הצורך לחפש אנרגיה מתחדשת.
ברוח התחזיות העגומות, חשבתי מה יעלה בגורלה של האנושות, התלויה לגמרי בטכנולוגיה. כולנו יוצאים מדעתנו אם יש הפסקת חשמל למשך דקות אחדות, וכולנו ראינו סרטים אפוקליפטיים שבהם הכול נעלם.
מה יקרה אם העולם יאבד יום אחד את יכולותיו הטכנולוגיות?
כך נראה בדמיוני עתיד עגום כזה: כל הספרים נעלמו כבר מזמן, הושלכו לאשפה או הפכו ליצירות אומנות. כל הידע האנושי ממוחשב, אך המחשב הופך לחסר ערך בעולם שבו אין חשמל או אפשרות לתפעל אותו. רק שבריר מהידע נמצא במוחם של מְתֵי מעט, אין יותר ויקיפדיה או חיפוש גוגל. אין ספרים דיגיטליים, אין בלוגים ופודקסטים במיליוני נושאים ואין יוטיוב שילמד אותנו כל מה שאנחנו רוצים לדעת.
בעתיד כזה, מהיכן ישאבו הדורות הבאים ידע וערכים? האם יהיה צורך להמציא את הגלגל מחדש או שמא האנושות תיכחד?
בישראל קיימת הספרייה הלאומית, ש"שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללות ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה" (ויקיפדיה). אני מניחה שגם במדינות אחרות בעולם יש את "הספרייה הלאומית" שלהן, אך האם הן מוגנות משרפות? מפגעי מזג אוויר? מרעידות אדמה? האם בעולם עתידי הספרים ישרדו במרתפי הספריות הללו?
כספת הזרעים הגלובלית באי סבאלברד, שבריבונות נורבגיה, היא מבנה תת־קרקעי שמטרתו לשמור על מאגר גנים צמחיים בעולם, בדגש על צמחי מזון, למקרה של הכחדה. נראה לי שצריך גם מקלט תת־קרקעי מאובטח ומוגן לספרים, כדי לשמר את התרבות ואת הידע האנושיים.
ובנימה אופטימית זו… נו, באמת. זה נשמע לך ממש דמיוני?
