הסנדלר הולך יחף

זוג נעליים

הפעם בחרתי לשתף בהגיגיי בנושא הוראה וכתיבה.

כל מי שכותב רוצה לגעת בקורא, לגרום לו להרגיש או לפעול, לא להישאר אדיש. לשם כך, הרעיון והמסר חייבים להיות חדים וברורים. לכל אדם שכותב קשה מאוד להסתכל על הטקסט שלו באובייקטיביות מבחוץ. לפעמים הכותבים נמצאים עמוק כל כך בתוך הכתיבה שלהם, עד שאינם יכולים להסתכל עליה בעיניים של הקוראים, ובוודאי לא יוכלו להסתכל על הטקסט שלהם בעיניים ביקורתיות של מורה. לשם כך הם זקוקים לעריכה לשונית ו/או ספרותית. אני, העורכת, מייצגת את הקוראים ומשקפת לסופרים את נקודת מבטם. אני גם נמצאת עבורם בתפקיד המורה, הבוחנת את הטקסט בביקורתיות, מעירה ומסבירה כיצד לשפרו.

מי שיכול עושה, ומי שלא יכול – מלמד

האִמרה האכזרית והשיפוטית הזו באה ללגלג על מי שבחר לקדם אחרים ולא את עצמו. נהוג לחשוב שמורים לריקוד אינם טובים דיים כדי להיות רקדנים בעצמם, מורים לספרות אינם טובים מספיק כדי להיות סופרים או מורים לציור אינם טובים מספיק כדי להיות ציירים.

אולי זה נכון, ואולי לא.

אולי המורים בחרו בייעוד הזה? אולי הם ממש ממש טובים במה שהם עושים? ונכון – אולי הם טובים יותר בביקורת בונה שמקדמת אחרים, מאשר בריקוד, בכתיבה או בציור.

שנים רבות לימדתי מדעים במכללה ובתיכון, והייתי מורה טובה. מדוע לא המשכתי להיות חוקרת באקדמיה? מדוע לא עשיתי דוקטורט, פוסט דוקטורט ועד פרופסורה? מדוע לא פרסמתי מאמרים בכתבי עת נחשבים, ולא שאפתי לקבל פרס נובל? הציניקנים יאמרו שלא הייתי טובה מספיק, ויצטטו את הכותרת הנ"ל. אני יודעת שהייתי טובה בזה, ושאהבתי לעסוק במחקר. הסיבה שלא המשכתי היא אחרת לגמרי. קוראים לזה "Shit happens", או בתרגום חופשי – "דברים קורים" או "החיים קורים".

חוץ מזה, אם כולם יעשו, מי ילמד?

איך זה קשור לכתיבה?

מאז ומעולם שיחקתי עם מילים – מילים הן התחביב שלי, התשוקה שלי. אני אוהבת ליצור בעזרת מילים, ואוהבת לקרוא מילים של אחרים. אני מהופנטת מול הקסם הזה – היכולת לחבר מילים נפרדות לטקסט שלם בעל משמעות, שיכול להעביר מסר, רגש, ערך. בעיניי אין דבר נפלא מזה. אני אומנם טיפוס שתקן, אבל בראש שלי מסתובבת פטפטת שלמה של מילים. הקריאה והכתיבה הן חלק ממני מאז ומתמיד, ואני עושה את זה טוב. לכן, החלטתי לעזוב את הוראת המדעים ולהפוך את התחביב למקצוע – עריכה לשונית וספרותית.

מאז עברו כ־12 שנה. כיום אני עוסקת בעריכה לשונית, ספרותית ואקדמית, ועוזרת לכותבים באשר הם להוציא תחת ידיהם טקסטים איכותיים (עוד עליי אפשר לקרוא כאן וכאן). גם בהסבה המקצועית הזו אני בתפקיד המורה, הפעם מורה של סופרים, ולא בתפקיד הסופרת.

מדוע?

תירוצים יש בלי סוף, אני בטוחה שכל אחד מכם יכול לנחש אילו תירוצים מתרוצצים בראשי. האמת היא פשוטה:

הסנדלר הולך יחף

סנדלר מתקן נעל

נהוג לומר "הסנדלר הולך יחף" כדי לתאר מצב שבו המומחה אינו משתמש במומחיותו עבור עצמו. מדוע לא? כי הוא אינו יכול להיות אובייקטיבי בנוגע לעצמו, הוא יותר מדי מעורב רגשית. שיקול הדעת של המומחה עלול להיות לקוי, כאשר ההחלטות נוגעות אליו. מסיבה זו, רופא לא ינתח בן משפחה קרוב, ופסיכולוג ילך לטיפול אצל פסיכולוג אחר.

כך גם אני – העורכת הלשונית והספרותית זקוקה אף היא לעין אובייקטיבית שתסתכל על היצירה שלה ותיתן ביקורת בונה. כתבתי למעלה שכותבים אינם יכולים להסתכל על היצירה שלהם בעיניים של הקוראים, ובוודאי לא יוכלו להסתכל עליה בעיניים ביקורתיות של מורה.

הדבר נכון גם עבורי.

עד שאאזור אומץ להוציא את כתביי, לרענן אותם ולשלוח לאדם אובייקטיבי ולקולגות לביקורת בונה, נגזר עליהם להתייבש במגירה, או ליתר דיוק – במעמקי הבטן של המחשב שלי.

ההחלטה לשחרר את כתבינו לאוויר העולם היא לא פשוטה. גם עבורך?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  אולי יעניין אותך גם

   לשירותי עריכה לשונית, עריכה ספרותית או עריכה אקדמאית 

דילוג לתוכן