הבלוג "על כתיבה ושאר בני דודים "הגיח לאינטרנט לפני יותר מארבע שנים.
למה לא ציינתי את האירוע בעבר? למה בחרתי בארבע שנים וחצי, מספר לא סטנדרטי לציון אירועים? לשתי שאלות אלה אין לי תשובה – עד כה לא חשבתי לציין את התאריך, ועכשיו כן עלה בדעתי.
בהסתכלות לאחור על טרום הולדת הבלוג התעכבתי דווקא על השם שאתן לו. מטרת הבלוג, מהות הפוסטים שבו, קהל היעד – כל אלה היו ברורים, אבל קביעת השם הייתה מאתגרת. חשבו על זה – צריך שם קצר, אבל שיכיל מספיק מידע כדי לעורר עניין בקרב קהל היעד של הבלוג וסקרנות להתעמק בתכניו.
תוך הפעלת כלי האסוציאציות (פירוט בפוסט חשיבה אסוציאטיבית ככלי להגיע לצלילות מחשבה וליצירתיות) המשכתי וחשבתי על שמות בכלל – של ילדים, של חיות המחמד שלנו, של חנויות, של ספרים, של מאמרים. הרבה פעולות בחיים שלנו מחייבות מתן שם. אפילו שם של אדם מעלה בנו אסוציאציות, ושם מעניין של חנות ימשוך אותנו לגלות מה היא מציעה.
אני אפילו מכירה מי ששם ספר יגרום לו לוותר על בדיקת התוכן של הספר, ולהפך.
כך נולד הפוסט – קצת הגיגים על שמות בכלל, קצת על התהליך שעברתי עד בחירת שם לבלוג הנוכחי, ואשתף אתכם בשמות שנפסלו. וכן, קיים קשר בין כל אלה לתמונת השער, תגלו מהו לקראת סוף הפוסט.
לפני צלילה לחשיבות השמות שניתן לטקסטים – ספרותיים ואפילו אקדמיים – הרשו לי להקדיש פסקה לשמות של ילדים. כל הורה יודע עד כמה קשה לבחור שם לרך הנולד. עוד לפני הלידה כבר מתחילים לבדוק אפשרויות, לפסול אפשרויות, ולקבל עצות ואף דרישות מהקרובים. הורים כיום מתמודדים עם אתגרים מורכבים בבחירת השם. בעבר היה חשוב לתת כבוד לבן משפחה אהוב שאינו איתנו, כיום נכנסים שיקולים מגוונים. האם השם יביא על הרך הקנטות כשיגדל? צריך לוודא שהשם אינו מתחרז עם מילים מעליבות, שהקשר בין השם הפרטי לשם המשפחה לא יהיה מקור לגיחוך (מכירים את מנוחה, זו שהתחתנה עם מר עדן?), ושהשם לא עתיק כל כך שיהיה עצמו בדיחה וקלישה (מישהו אמר יוכבד?). לא רק כבודו העתידי של הרך חשוב, חשוב גם להקדיש תשומת לב לזיהוי השם ביחס למגדר – האם אנחנו רוצים לכוון לשם שיכול להיות כל מגדר או אולי לא אכפת לנו שבגן יהיה ילד־הבן וילד־הבת? וגם צריך לחשוב איך השם נשמע בלועזית, כי הרי הרך הנולד שלנו יהיה מבריק וימשיך את לימודיו בארצות נֵכַר.
כל זה מתקשר ישירות לשמות של טקסטים. כמו אצל ילדים, אפשר לנסות לכוון לאסוציאציות תרבותיות עכשוויות, אולם אין לנו דרך לדעת איך השם ישפיע. עבור חלק זה יהיה פשוט שם, אצל אחרים זה יכול ליצור ההבדל בין בדיקת גב הספר או לא. כך או כך, אין ספק שהשם יוצר ציפיות התחלתיות אצל הקורא.
באופן מעשי, קביעת כותרת של טקסט היא בראש ובראשונה משימה שיווקית. כותרת מוצלחת תביא את הקורא אל הספר, אבל בל נשכח שתפקיד הסופר לגרום לקורא להמשיך לקרוא. ולהפך, אם הספר גרוע שום כותרת, מוצלחת ככל שתהיה, לא תעזור. על חשיבות התוכן והכלים של הסופר לחבר את הקורא וממה להיזהר תוכלו לקרוא במגוון הפוסטים שבקטגוריית "טיפים לסופר המתחיל" שבבלוג.
להדגמת החשיבות של הכותרת, אין טוב מסיפור־מאחורי־הקלעים שפרסם מקס טאקר. הסופרת נורה היידן פרסמה ספר בשם "אהבה אסטרו־לוגית", שזכה להצלחה. במהדורה נוספת החליטה הסופרת לשנות את השם של הספר – השם בלבד, ללא כל שינוי בתוכן – וקראה לו "איך לספק אישה בכל פעם… ולגרום לה להתחנן לעוד!" בתוך זמן קצר מיציאת המהדורה בשם החדש הפך הספר לרב מכר.
אין עוררין שהכותרת חשובה. כותרת הספר ועיצוב הכריכה הם המפגש הראשון של הקורא הפוטנציאלי עם הטקסט. כך נוצר הרושם הראשוני, כך מחליט הקורא אם לקרוא את הספר. תפקיד הכותרת לעורר סקרנות ולגרום לקורא הפוטנציאלי לעצור ולהתעניין. עליה למשוך את העין. עליה להתאים לסוג הטקסט. אסור שתהיה כבדה ומייגעת. היא יכולה להתחכם, אבל לא יותר מדי. היא צריכה לשדר את רוח הסיפור כדי לא ליצור ציפיות שווא. רצוי שתהיה קליטה מספיק כדי שהקורא המרוצה יזכור את שם הספר וימליץ עליו לחבריו.
כתיבת כותרת: מטרות, שיקולים, דוגמאות (וגם השיווק)
הפירוט בפסקה מעלה – המרכיבים שעל הכותרת לענות עליהם– נשמע כמו הבדיחה הידועה, שמוטב להיות צעיר, בריא ועשיר. איך עושים את זה תכלס? האם יש כללים או אינטואיציה בלבד? גם כשבא הרעיון – איך נדע אם אכן ישיג את המטרה כאשר הפנייה היא לקהל קוראים מגוון?
שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת, בעיקר כשמדובר בסופרים שטרם הגיעו לעמדה שבה עצם שמם מוכר ספרים, היא מי הוא זה שזוכה להחליט על השם. הדגמתי למעלה שכותרת של יצירה ספרותית היא כלי שיווקי שיכול להבדיל בין רב מכר לספר שיישכח בערמת הספרים המוזלים. מכך עולה השאלה בנוגע לחלקו של הסופר בקביעת השם של הספר, אם בכלל יש לו חלק. אולי השם נתון באופן בלעדי להוצאה ולאנשי השיווק שלה.
כמובן אין תשובה חד־משמעית לשאלות אלה. כל שנוכל לעשות הוא ללמוד מהקיים, המצליח וזה שלא, להוסיף את מה שלמדנו לתבשיל ההשראה, ולקוות שאכן נצליח לעורר בקורא הפוטנציאלי מספיק סקרנות כדי שירצה להתעמק במה שכתבנו.
בספרות, כמו בתחומי אומנות אחרים, קיים אותו מרכיב שאי־אפשר להגדירו, שבגינו ההערכות להצלחת היצירה מתבדות. קל להדגים זאת מעולם הקולנוע – ההצלחה הגדולה של סרט קטן בשם "רוקי", שהרוויח פי 225 מההשקעה בהפקתו, אל מול הכישלון המכפיר של Cats, שלא רק הפסיד יותר ממאה מיליון דולרים אלא גם גרם נזק למוניטין של כל המשתתפים בו. מובן שבמקרים כאלה לא סביר שנוכל להאשים רק את הכותרת, אך הם באים להזכיר שאומנות אינה מתמטיקה, ואין נוסחה כלשהי שתבטיח הצלחה.
אז איך בכל זאת מחליטים על שם? לפעמים זה פשוט קורה – רעיון ברור צץ בראשנו והכותרת נראית מושלמת. פעמים אחרות המשימה דורשת מחשבה, רשימות, התלבטויות, החלטות וחרטות, וחוזר חלילה. כותבים שונים ניגשים למשימה בשיטות שונות. יש שמתחילים מהכותרת – היא הראשונה שמתגבשת בראשם, והסיפור מתפתח סביבה. אצל אחרים הכותרת מגיעה רק בסוף, כשהספר כבר שלם והמהות שלו ברורה יותר.
נחזור לכותרות של ספרים, ומתוך הסתכלות על ספרים שהצליחו להגיע לקהל קוראים נרחב ננסה ללמוד מהם המאפיינים המשותפים.
מה המשותף לשמות מוצלחים של ספרים?
כדי למצוא את המשותף לשמות ספרים מוצלחים, תחילה חשוב לברר כיצד קובעים מהו שם מוצלח לספר ומה לא. בידינו רק קריטריון אחד מדיד באופן אובייקטיבי – המכירות. אומנם אין לדעת מהו חלקה של הכותרת במכירות מכל המרכיבים האחרים – עיצוב גרפי של הכריכה, איכות הספר, מידת הפרסום של הסופר, מידת אגרסיביות השיווק ועוד – אך זהו הכלי היחיד שבידינו, ספר שהפך לרב מכר.
אם כך, נבחן את המאפיינים של שמות של ספרים שהפכו לרבי מכר.
כותרת טובה מסקרנת ומפתה את הקורא, בלי להבטיח דבר שלא יתקיים בגוף הספר. כותרת ספר מהמוצלחות היא "ג'ון מת בסוף" מאת דייויס וונג. כקורא, הדבר הראשון שקופץ לעין הוא ששם הכותרת הוא ספוילר, ומשם הסקרנות לקרוא, כי הרי לא יכול להיות שזוהי הפואנטה. כמובן משמעות השם מתבררת בסוף, והספר מומלץ כך שלא אפרט הלאה על התאמת הכותרת לסיפור כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה למי שטרם קרא.
דרכים נוספות לעורר את סקרנות הקורא הן בעזרת משפטי פקודה או שאלה, או סתם משפטים תמוהים. חשבו על "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון או על "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" מאת פיליפ ק' דיק.
נוכל לתפוס את עין הקורא ולעורר את סקרנותו גם בעזרת מילים מגזימות (ראו בפוסט כוחה (וחולשתה) של ההגזמה בספרות: על היפרבולות). במקום גדול יופיע ענקי, במקום מפחיד – מפלצתי, במקום ניצחתי – חיסלתי ועוד. בכותרת הספר "כל מה שקרה שם באמת" מאת ברין גרינווג – האם באמת מסופר הכול? סביר להניח שלא. או "אני לא זוכרת כלום" מאת נורה אפרון – בוודאי היא זוכרת משהו.
בספרי עיון משתמשים בכותרות אינפורמטיביות כדי לתת לקורא מושג על מה הספר. עם זאת, גם בסיפורת כדאי שהכותרת תיתן רמז למהות הסיפור, למשל הכותרת "הרפתקאותיו של האקלברי פין" מאת מארק טוויין.
בסיפורת, חשוב שהכותרת תתאים לז'אנר הסיפור. "הרצח באיים הקריביים" מאת אגתה כריסטי מכוון לז'אנר ספרי הבלש או "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גרסיה מרקס מרמז על מציאות שמשולבת בדמיון. לעומת זאת, מי שכותב רומן רומנטי לא ישתמש בכותרת כגון "המטאור הגדול", שכן אוהבי ז'אנר הרומנטיקה ידלגו כהרף עין לספר הבא.
בספרי עיון חשוב להיעזר בכותרת כדי שתסייע לקורא לאתר את הספר לפי הנושא שבו הספר עוסק. לא נסתמך רק על קוראים ששמעו עלינו או על הספר שלנו, אלא נרצה שימצאו את הספר כשהם חוקרים נושא שבו הם מתעניינים. על כן ננסה לשלב מילות מפתח מוכרות כחלק מהכותרת. כותרת מעניינת, משעשעת ומתחכמת בהחלט יכולה להיות נכונה לספרי פרוזה, אך היא תפעל נגד הצלחת המכירות בספרי עיון.
כמה ארוכה יכולה להיות כותרת? התשובה היא אורך סביר. "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מאת יונס יונסון ו"לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב מייצגים שני קצוות של אורך סביר. הכותרת צריכה לעורר עניין אצל הקורא הפוטנציאלי, אך היא אינה תקציר של הספר. הכותרת היא טיזר (גַּרְיָן בעברית) כדי לתמרץ את הקורא להתחיל לקרוא. אל מול שני הקצוות שהדגמתי מעלה, וכמו בכל נושא, קיימים גם יוצאים מהכלל. כותרת הספר המצוין שערכתי, "מעשייה מוזרה על דוניה איריס הקדושה ובתה הממזרה מאת חיים רם קצת עוברת את האורך הסביר, ובכל זאת – ספר נהדר. שמו של ספר הילדים הנפלא מאת נחום גוטמן, "בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בּוּלַוָּיָה", בהחלט באורך חריג. כותרת ארוכה זו אינה קליטה דיה, הקורא לא יזכור מספיק ממנה כדי להמליץ לחבריו או כדי לאתר את הספר בקטלוגים. למרות זאת הכותרת של גוטמן מוצלחת. אולי לא רבים ידעו מגיל צעיר לצטט את השם המלא של ספרו, אך בעזרת החריזה שבה כולם ידעו לומר "מלך זולו" או "בארץ לובנגולו מלך זולו".
למי שמתקשה לתמצת את רוח ספרו בכותרת קצרה וקליטה, כותרת משנה יכולה להיות מעקף יעיל, שמאפשר להוסיף מידע או מילות מפתח. כותרות משנה נפוצות בספרי עיון, למשל: "בקרון החתום: פרשת חייו, נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל" מאת דן לאור או "אישיות ושלטון: מעצביה ומהרסיה של אירופה המודרנית" מאת איאן קרשו. היו סופרים שאימצו את פטנט כותרות המשנה גם בסיפורת, כדרך למשוך את הקורא עוד יותר. "פרנקנשטיין או: פרומיתאוס המודרני" מאת מרי שלי (לא בכל המהדורות מופיעה כותרת המשנה) זו דוגמה מצוינת. כאשר הספר יצא לאור לראשונה הוא כמובן לא היה מפורסם עדיין. הכותרת "פרנקשטיין" לא אמרה דבר, ולכן נחוצה הייתה כותרת המשנה.
דוגמה נוספת לכך היא ספרה של מרגרט ג'ורג', The Autobiography of Henry VIII: With Notes by His Fool, Will Somers. למרבה הצער כותרת המשנה איבדה מכוחה בתרגום לעברית.
הזכרתי בהקדמה את החשיבות של שם שקל לזכור אותו כמאפיין של כותרת מוצלחת. לא רק אורך הכותרת קובע אם קל לזכרה, אלא גם ניסוחה – כותרת שעושה שימוש במילים מוכרות יומיומיות, ולא כזאת שמנסה להתחכם עם מילים של שבת. גם חריזה וגם רמיזה לאסוציאציה משותפת תרבותית יסייעו. אגתה כריסטי לא פעם נתנה לכותרות ספריה שמות הלקוחים משירי ילדים מוכרים, לדוגמה הספר "Hickory Dickory Dock". היא גם הקפידה על הכלל שצריך להיות קשר בין הכותרת לסיפור – אף אחד לא נשאר עם סימן שאלה בנוגע לקשר זה לאחר הקריאה.
חשוב להביא בחשבון את כל המאפיינים הנ"ל כשמנסים לקבוע את שמו של הספר, אך כפי שהדגמתי, אפשר למצוא פנינים יוצאות דופן בשמות של ספרים שאין בינם ובין המאפיינים האלה דבר וחצי דבר, ובכל זאת הן הוכיחו את עצמן כמוצלחות.
המאפיינים של כותרות מוצלחות יכולים לסייע לנו בקביעת שם לספרנו, אך לא פחות חשוב מה"עשה" הוא ה"אל תעשה".
חשוב להביא בחשבון רגישויות של מי שנתקל בספר, שאינו בהכרח קהל היעד, ולהקפיד שהשם לא יהיה מעליב או פוגעני לקבוצת אוכלוסייה זו או אחרת. זכרו שגם אם אינן קהל יעד, ההתעלמות מאותן רגישויות עלולה לגרום לקוראים להירתע.
ולבסוף – אל תתנו לספרכם שם זהה לספר קיים. מובן מאליו, אבל חשוב לזכור תמיד לבדוק.
5 סוגי כותרות נפוצים ברבי מכר
כאמור, אין כללים כלשהם שעל פיהם נוכל להיות בטוחים שהכותרת של ספרנו תמלא את תפקידה השיווקי. עם זאת, בניתוח כותרות של ספרים שהפכו לרבי מכר אפשר לזהות חמישה סוגים עיקריים:
1. כותרות אינפורמטיביות שמתארות את הקו המרכזי של הספר. כותרות כאלה מאפיינות, אפילו מחויבות המציאות, בטקסטים עיוניים. נמצא אותן גם בסיפורת, כמובן באופן פחות ישיר כי הרי בספרות מדובר. למשל, "מלחמה ושלום" מאת לב טולסטוי, "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן או "הזקן והים" מאת ארנסט המינגווי.
2. כותרות שנשאבות מהסיפור, שם או תיאור של דמות משמעותית, מקום מהותי לעלילה, אירוע מרכזי בסיפור, משפט משמעותי ביצירה או מוטיב חוזר.
3. כותרות שמעוררת אסוציאציות או יוצרות אווירה מיוחדת. הכותרת "ציפורים מתות בסתר" מאת קולין מקאלוג אפלה ומרמזת על טראגיות, או הכותרת "שתיקת הכבשים" מאת תומס האריס מסמלת את חוסר האונים של הקורבנות.
4. כותרת הנשענת על הֶרמז ספרותי או תרבותי (ראו בפוסט מהם הֶרְמֵזִים וכיצד הם משתלבים בשיח היומיומי ובספרות) או על ציטוטים ממקור אחר.
5. כותרת מפתיעה או מסקרנת, למשל: "ככה זה קרה" מאת אמיר גוטפרוינד, "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר או "ולא נותר אף אחד" מאת אגתה כריסטי.
בדקתם כותרות ממיני זוויות, על פי הרעיונות שמתוארים מעלה, ולא באה ההשראה? נסו להתייעץ עם ChatGPT. ספרו לו על מה ספרכם ובקשו ממנו רעיונות. בעצם, אפשר גם להתחיל מהרובוט.
ולסיום, כמובטח, אספר לכם על שם הבלוג "על כתיבה ושאר בני דודים"
כשהחלטתי לכתוב בלוג ידעתי שיעסוק בעברית, בעריכת לשון ובספרות. ניגשתי למשימת קביעת שם לבלוג בידיעה שעל השם לבטא את תחומי העיסוק של הבלוג, אך שלא יהיה יבש ורשמי.
התחלתי סיעור מוחות עם עצמי ועם חברים במטרה לבנות רשימה של שמות אפשריים. עלו שמות שעיקרם תיאור תוכן הבלוג – "שפה וכתיבה", "לשון ועריכה", "על הכתיבה" או "על העברית". עלו גם שמות מתוחכמים כמו "המילה האחרונה" או "עברית מדוברת (במובן אחר)". רציתי להגיע לשם עם קריצה או משחקי מילים, שיכלול רמזים לתחום האהוב עליי, דוגמת "מהראש שלי החוצה", "הלשונית של נורית", "בְּזאת הַלָּשׁוֹן" או "סימפוניית המילים".
חלק מהשמות היו מוצלחים יותר, חלק פחות, אבל בפועל לא התחברתי לאף אחד מהם.
כבר הייתי מוכנה לבחון שם שיהיה פשרה, ואז עלה הרעיון "על כתיבה ושאר בני דודים", שם שמרמז לכל משפחת הכתיבה והקריאה המורחבת – טיפים לכתיבה, השפה העברית, כלים טכנולוגיים לכתיבה והגיגים אישיים שלי – המנצחת על המילים (הבטחתי שבסוף תבינו את תמונת השער).
לקח כמה ימים, ואחרי הרבה מחשבה מצאתי לבסוף את השם הנכון לבלוג.
מאז עברו ארבע שנים וחצי.
מספר הפוסטים הלך וגדל, והבלוג אף שימש אותי ככלי עזר בעבודתי. כתבתי על נושאים שהעסיקו אותי, נושאים שעלו במהלך עבודתי, ושיתפתי בידע ובמחשבות על כתיבה ועל עריכה, על דיוקים לשוניים ועל תופעות בשפה העברית. כל נושא שבחרתי לעסוק בו בבלוג התאים יופי לכותרת "על כתיבה ושאר בני דודים". לא הייתי צריכה לוותר על רעיון לפוסט, לא הייתי צריכה להתחיל פוסט בהסבר למה בכל זאת הוא כלול בבלוג, ולבטח לא היה שום צורך לשנות את השם. השם והתוכן הולכים ביחד בטבעיות.
אז תודה לכל מי שקורא, מגיב, משתף, שואל ומאתגר, ויום הולדת וחצי שמח ל"על כתיבה ושאר בני דודים".
אני לא כותבת לעצמי, וחשוב לי לכוון לצורכי הקוראים של הבלוג. אם יש נושא שטרם עסקתי בו או שדורש הרחבה – ספרו לי. נושא שמעניין אתכם – ספרו לי. בעיה בכתיבה ואתם רוצים עצה – כתבו לי.
