שפה – של העם או של מגדל השן האקדמי?

בניין האקדמיה ללשון העברית
בניין האקדמיה ללשון העברית בירושלים

האם הקפדה על שפה נאה היא הכרח או שמא היא טרחנית ומתנשאת, או כמו שאחד הסופרים שעבדתי איתו אמר – אל תהיי סתם פלצנית!

האם על מקבלי ההחלטות הלשוניות לקבע את השפה או לזרום עם שפת העם המשתנה תמידית?

איך תפיסתנו את השפה משפיעה על השימוש שאנחנו עושים בה?

נושא הבעלות על שפה הוא ישן נושן. דנו בו רבות, ובכל זאת קשה לפתוח בלוג העוסק בשפה העברית בלי להתייחס אליו.

כמה סוגי שפה יש לנו?

העברית התקנית המושלמת והשפה העילגת נמצאות בשני קצוות של השפה – בקצה אחד נמצא את הטהרנים הבלתי מתפשרים, אלה שיצקצקו על כל טעות לשון ולוּ הקטנה ביותר; בקצה המנוגד אלה שכלל לא מודעים לכללי השפה או לחשיבותם, וכותבים "נח" בשבע שגיאות.

לעומת אותם קצוות, המרכז הלשוני נרחב ביותר, ויש בו מקום לכוווולם. "שפת הדיבור יכולה להיות גמישה וחיננית, אבל היא יכולה להיות גם עילגת ואפילו קלוקלת", כתב רוביק רוזנטל בזירה הלשונית. ואכן, השפה העברית גמישה, מגוונת ומעניינת.

האם כל מצב מחייב את אותה רמה של הקפדה?

כאשר למדתי באוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות, נדרשתי ללמוד אֶנְטוֹמוֹלוֹגְיָה (תורת החרקים). לצערי, אינני זוכרת את שם המרצה המקסים, שהפך את הקורס המשמים הזה למרתק. את השיעור הראשון הוא פתח כך:

"אנטומולוגיה היא תורת החרקים. לידיעתכם, ביחיד אומרים חֶרֶק ולא חָרָק. כל פעם שמי מכם יאמר חָרָק, אוריד לו חמש נקודות מהציון!"

הקפדת יתר? אולי. האם מישהו מתלמידי הקורס אמר "חָרָק"? אף לא פעם אחת!

קיימים הבדלים ברורים בין שפה מדוברת לשפה כתובה. השפה המדוברת היא ספונטנית יותר, מהפה החוצה. לכן, אפשר לסלוח אם בלהט השיחה "מתפלחות" לנו מילים שגויות כגון "חָרָק" או ניסוחים מסורבלים.

לעומת זאת, השפה הכתובה מחושבת יותר – יש זמן לשקול את המילים, לנסח, לדייק. בטקסטים כתובים נצפה לניסוחים חדים וברורים, תקינים גם אם לא תמיד תקניים.

גם בתוך כל אחד משני סוגי השפה הנ"ל נמצא הבדלים. אנחנו מתאימים את השפה שלנו לפי הצורך וההקשר.

השפה במכתב אישי או בפוסט בפייסבוק, בכתבה עיתונאית או בעבודה אקדמית היא שונה.

דוגמה לסגנונות כתיבה שונים

גם השיח בין חברים, בין אדם לבוס שלו או בין אדם ללקוח הוא שונה.

מצבי שיח שונים

האם שפה היא רק כדי שנבין זה את זה?

יש טעויות שמכאיבות יותר לאוזניים, ועליהן קשה לסלוח: "הזמן אינו הספיק", "אני יגיע", "שתי שקל", "מילים קשים" ועוד ועוד. נכון, אנחנו מבינים את הנאמר, אך מה עוד אנחנו לומדים על הדובר (או הכותב)? השפה שלנו מעידה עלינו – האם אנחנו בוּרים או משכילים?

כשבאים לגבש את נקודת המבט שלנו על השפה ועל אופן השימוש שאנחנו עושים ונעשה בה, עלינו לזכור ששפה משדרת מסר ברובד עמוק יותר, מעבר לתקשורת הבסיסית. בשפה יש גם עניין תרבותי, יש למילים קונוטציות שנותנות עומק ומשמעות נוספת למסר שאנו מנסים להעביר. למשל, המילה "כותל" מפעילה אסוציאציות תרבותיות עמוקות לעם היהודי בלבד, בשונה מהמילה הנרדפת לכאורה – "קיר". אם יש לנו עושר מילולי, אנחנו יכולים להעביר את המסר המילולי יחד עם המסר הרגשי הנלווה שמעניקות המילים שנבחר.

המכנה המשותף

טענתי היא שהעברית התקנית היא שפת הבסיס של דוברי העברית. היא צריכה להיות המכנה המשותף לנו, כולם צריכים להכיר אותה ולשלוט בה. השפה התקנית היא הברורה והמובנת לכול, וממנה אנחנו יכולים (ואפילו רצוי) לסטות, להתאים ולגוון. אבל אי־אפשר לשחק במילים בלי להכיר את כללי המשחק הבסיסיים, שהם העברית התקנית.

סלנג בא והולך, וסביר להניח שלא אבין את הסלנג של נכדיי. ובוודאי לא תמיד נבין נכון את הנאמר בשפה משובשת ושגויה. אם לכולנו תהיה שפת בסיס אחידה, כולם יבינו את כולם.

מנקודת בסיס זו, אנחנו יכולים לסטות בהתאם לנסיבות. אנחנו יכולים לשחק עם המילים, להטות אותן כרצוננו, להמציא מילים. בכיף. אבל זאת בתנאי שאנו עושים זאת במודע ומתוך הכרת כללי המשחק.

איך נלמד את שפת המכנה המשותף?

כשאנו לומדים שפה זרה אנו משקיעים מאמצים רבים כדי לשלוט בה כראוי. ומה עם השפה שלנו?

מכריחים אותנו ללמוד לשון בבית הספר ולהיבחן בבחינת הבגרות. האם זו הדרך היעילה ביותר? נראה שלא, לפי שפתם של צעירים רבים. האם זו הדרך היחידה? בוודאי שלא.

פעם למדנו את רזי השפה מקריאת ספרים. כיום מעטים הקוראים, ומעטים הספרים ששפתם עשירה. כנראה משם לא תבוא הישועה. לעומת זאת, לתקשורת השפעה רבה מאוד. אם כתבים בטלוויזיה יידרשו להקפיד יותר על שפה תקינה, היא תחלחל הלאה. אבא בנדויד כתב ספר בשם "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה".

"תפקידה של הנורמה הוא לשמור מפני הניתוק. טיפוח זה של המסורת הוא שיקים את הגדר בין העבר להווה, והמכשיר האדיר ביותר לביצוע המלאכה הזאת הלוא הוא שירות השידור" (אבא בנדויד)

במשך השנים הלכה ופחתה ההקפדה על דרישות השפה.

חבל שכך.

נחזור לשאלה שפתחתי בה:

האם השפה שייכת לעם או למגדל השן האקדמי?

למגדל השן העברי יש תפקיד חשוב מאוד בשמירה על שפת הבסיס, כדי להבטיח תקשורת תקינה וגם כדי להמשיך לתת חיים לשפה בעודה מתפתחת. זהו שירות עבורנו, ולנו כמקבלי השירות מותר לסטות ממנה כרצוננו, במידה הנכונה ובמקומות המתאימים.

כאשר אני עורכת טקסטים, אני מקפידה על בהירות ועל תקינות בסיסית, אך מתאימה את עצמי לסגנון של הכותב, ומוודאת שהתוצאה הסופית תשדר השכלה ולא עילגוּת.

הצילום שבראש הפוסט:

מאת לא סופק יוצר ששמו ניתן לקריאה במכונה. בהתבסס על תביעות זכויות יוצרים, ההנחה היא כי דניאל צבי הוא היוצר. – לא סופק מקור מכונה קריא. ההנחה היא כי היצירה נוצרה על ידי מעלה היצירה (בהתבסס על תבנית הרישיון)., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1700989

האם כואבות לך האוזניים כשמישהו אומר "נדבר מתי שתגיע"?

האם נדלקת לך נורה כשבדיבור שלך או של אחרים מתפלחת לה שגיאה לשונית?

האם סגנון הדיבור וההקפדה שלך זהה בשיח עם משפחה או עם חברים לעומת שיח עם קולגות?

האם הכתיבה שלך זהה לדיבור שלך?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

  אולי יעניין אותך גם

   לשירותי עריכה לשונית, עריכה ספרותית או עריכה אקדמאית 

דילוג לתוכן