מה שאלת????? מה ששמעת!!!!!

הדגמה לצורך בסימן שאלה

סימן השאלה הוא סימן המחליף את הנקודה בסוף משפטי שאלה. סימן הקריאה מופיע במשפטי ציווי (לך מפה!) או במשפטי קריאה (איזה אסון!).

פשוט ומובן מאליו, נכון? אם כך, מדוע רבים שוגים ו/או מגזימים בשימוש בסימנים אלה?

פוסט זה בא לעשות קצת סדר בבלגן.

סימני דפוס להבעת רגשות

כיום נפוץ מאוד השימוש באימוג'ים להבעת רגשות בכתיבת הודעות טקסט, פוסטים ומיילים. לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר בסופרים המוסיפים אימוג'ים לטקסטים שלהם. 

אימוג'ים שונים

ייתכן שהאימוג'ים מתאימים להודעות קצרות ומהירות, כשאין זמן לטרוח ולחשוב על המילים הנכונות שיביעו את כוונותינו, אך בוודאי הם אינם יכולים לשמש תחליף לכתיבה טובה ומדויקת. צריך להתאמץ למצוא את המילים הנכונות, החזקות, שיבהירו את העוצמה ואת התחושות, ולא להסתפק בסימנים שיעשו את העבודה עבורך.

איך זה קשור לפוסט זה?

כנראה סימני השאלה והקריאה הם קרובי משפחה מבוגרים של האימוג'ים, אולי דור 1 שלהם, שמסרב ללכת לעולמו וחי בשלום לצד נכדיו, ניניו, בניהם של ניניו ונכדיהם. אומנם סימן השאלה נחוץ, כפי שמעידה התמונה שבתחילת פוסט זה, אך בהחלט אפשר לוותר על סימן הקריאה. עובדה היא שבתנ"ך בעברית אין סימני קריאה כלל, אף שהוא מכיל קריאות וציוויים לרוב.

כותבים רבים מפריזים בשימוש בסימני שאלה וקריאה, בלי לנסות להעביר לקורא במילים את הרגשות שהם מנסים לתאר. ככלל, לא כדאי להשתמש בסימני דפוס מכל סוג שהוא, כדי להביע הלכי רוח של הדמויות. יש סופרים המדגישים מילים או מוסיפים סימני שאלה וקריאה, כדי ללמד את הקורא כיצד לקרוא את המשפט.

למשל:

שימוש מופרז בסימני שאלה

בדוגמה זו, ההדגשה של האותיות באה להמחיש שדנה צרחה, וסימני השאלה המרובים מדגישים את העובדה שזו שאלה רטורית – מובן שהיא העירה על כך פעמים רבות מאוד. לוּ היה נעשה שימוש במילים מדויקות, לא היה צורך בעזרי דפוס אלה.

למשל:

שימוש תקין בסימן שאלה, בעזרת מילים מדויקות

צריך למצוא את המילים המדויקות שיבהירו את הסצנה שהצדיקה את השאלה או את הקריאה, ולא להסתמך על סימני הדפוס עצמם. אם נתאר את הסצנה מספיק טוב, בצורה ברורה ומעניינת, סימני השאלה והקריאה יהיו מיותרים.

כשאני רואה ריבוי של מילים מודגשות ושל סימני שאלה וקריאה, אני מרגישה כמו אותו שור שמנופפים מול עיניו בבד אדום. האם הסימנים הנוספים מחדדים את עוצמת ההבעה? לא.

שימו לב שלא כתבתי "לא!" ובוודאי לא כתבתי "לא!!!!!"

שיהיה ברור: סימני השאלה והקריאה הרבים אינם משביחים את הטקסט. להפך, הם מעידים על כך שלא נעשה מאמץ לבטא במילים את הרגש הרצוי.

בהקשר זה, אני ממליצה לקרוא את המאמר המשכיל והמשעשע שכתב מיכאל הנדלזלץ בעיתון "הארץ": "התגלו סימני קריאה בכמויות מסחריות".

סימני שאלה או קריאה בסוגריים

זוהי דרך גרפית של הכותב להביע רעיון במשפט. למשל:

ברור (?) שהיא אוהבת אותו.

היו שם לפחות מאה (!) כלבים שהתקיפו את הילד.

במקום להסביר במילים רבות שבעצם לא לגמרי ברור שהיא אוהבת אותו, מוסיפים סימן שאלה בסוגריים כדי להטיל ספק בהצהרה זו. במקום לתת לקורא להבין שמאה כלבים מתקיפים זה הרבה מאוד, הכותב מוסיף סימן קריאה בסוגריים, כדי להפנות את תשומת ליבו של הקורא למספר שנקב.

היות שהכותבים מייחסים משמעות לסימנים אלה שבסוגריים, ראוי שיטרחו ויכתבו את המשמעות הזו במילים.

סימן תמיהה

לא זכור לי שלמדתי אי פעם על סימן פיסוק הנקרא "סימן תמיהה", וגם האקדמיה ללשון העברית לא משתמשת במינוח זה, אף שהיא מדברת על "משפטי תמיהה". לעומת זאת, בוויקיפדיה יש ערך שנקרא סימן תמיהה.

הכוונה היא לסימן שאלה־קריאה (?!). השימוש בשילוב זה של סימנים נעשה בשאלות רטוריות, פעמים רבות במצבי התרגשות, בהלה או זלזול. למשל:

אישה צועקת בעצבנות

גם על סימנים אלה הייתי מוותרת בטקסטים ספרותיים, מהנימוקים שפירטתי למעלה.

חבר'ה, השתמשו במילים.

אם כך, מתי כן?

לדעתי, אפשר לסלק את סימני הקריאה מארסנל סימני הפיסוק שלנו. נסו ותראו, שכל משפט שרציתם לסיימו בסימן קריאה יתקבל טוב מאוד אם תשימו בסופו נקודה.

לעומת זאת, סימני השאלה נחוצים, ובתנאי שמשתמשים בהם נכון. משפטי שאלה ישירה יסתיימו בסימן שאלה, בעוד ששאלה עקיפה תסתיים בנקודה. שאלה ישירה יכולה להיות כחלק מדיאלוג (ואז כל משפט השאלה מופיע במירכאות) או לבוא אחרי נקודתיים במשפטים שאינם חלק מדיאלוג. למשל:

הדגמה מתי סימן שאלה ומתי נקודה

אחת הטעויות הנפוצות שאני נתקלת בהן היא שימוש שגוי במילה "האם". בעברית תקנית, משפט המתחיל במילה "האם" יסתיים בסימן שאלה; משפט המתחיל במילה "אם" יסתיים בנקודה. למשל:

"האם השתתפת במסיבת פורים של הכיתה?"

"רציתי לדעת אם השתתפת במסיבת פורים של הכיתה".

יש עוד מישהו ששייך למשפחה

האקדמיה ללשון העברית כותבת מתי להשתמש בשלוש הנקודות: "השמטה כאשר הקורא (או השומע) יכול להשלים את ההמשך […] רמז מן הכותב שיש לו מחשבות או רגשות שאינו מעלה אותם בכתב, וכן על שתיקה, על קיטוע בדיבור או על דיבור מושהה ומהורהר שאינו רצוף ופסקני, על שיבוש או ערפול במחשבה או בזיכרון או על שיסוע דברים הנמסרים מפי דובריהם".

אין הכוונה לשלוש הנקודות שבסוגריים המרובעים, המעידות על השמטה בציטוט.

משמעות שלוש הנקודות בטקסט שאינו דיאלוג היא "והמבין יבין". אך המבין יבין גם אם לא תרמזו לו בעזרת שלוש הנקודות שיש כאן משהו להבין. אף שיש הכשר להשתמש בשלוש הנקודות (כמו גם בסימן הקריאה ובסימן התמיהה), יש להשתמש בהיתר זה במשורה בלבד. גם במקרה זה, עדיף להביע במילים מדויקות את מה שעל הקורא להבין, ולוותר על סימני הדפוס.

שימוש במודע בשלוש הנקודות יכול להתאים בדיאלוגים, וגם זה במידה, כדי לאפיין דמות הססנית ומבולבלת שמחשבותיה אינן רהוטות או דמות השוקלת את מילותיה בקפידה.

"הלכתי לפני שעה לדואר?"

לא, לא מדובר בחולה אלצהיימר שלא זוכר מה עשה לפני רגע. יש אנשים שכל משפט שהם אומרים נשמע כמו שאלה, גם אם אלו משפטי הצהרה. יש לתופעה זו שם באנגלית (uptalk או upspeak), אך טרם הומצאה המילה המתאימה בעברית. יכולות להיות לכך סיבות רבות (על כך תוכלו לקרוא במאמר שכתב שחר שילוח: אתם מדברים בסימן שאלה?), העיקרית שבהן היא חוסר ביטחון עצמי. אם הדובר אינו בטוח בתשובתו, טון הדיבור שלו מתרומם לשאלה.

למרות ההסבר המלומד בפוסט זה, מתי להשתמש בסימן שאלה ומתי לא, לפעמים שימוש בסימני שאלה נעשה במכוון, שכן זוהי אחת הדרכים של כותבים לאפיין דמות הססנית, שכל משפט שלה מסתיים בשאלה, אף שלא מדובר בשאלה אלא בהצהרה.

קראת, שמעת והפנמת, נכון?

קראת, שמעת והפנמת… נכון?

קראת? שמעת? הפנת, נכון?

קראת! שמעת! הפנמת! נכון?

קראת, שמעת והפנמת?!

נו, אפשר להמשיך כך בלי סוף. שמת לב להבדלי הטון? לוּ משפטים אלה היו בטקסט ספרותי, בתוך הקשר של סצנה, הטון היה נובע מהמילים המתארות את המצב ולא מסימני דפוס.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  אולי יעניין אותך גם

   לשירותי עריכה לשונית, עריכה ספרותית או עריכה אקדמאית 

דילוג לתוכן