היחיד של קלישאות הוא קלישה (ולא קלישאה).
לא, זו לא בדיחה והם לא נכנסו לבר.
אז על מה מדובר? רמז: התמונה הראשית. הפואנטה של הפוסט נמצאת בסוף, כמו בבדיחה, רק שהפעם זה ממש לא מצחיק. זה ה"נוּ־נוּ־נוּ" שלי לכם, ה"ראו הוזהרתם".
נתחיל במטפורה
הסופר הוא צינור לעולם הדמיון
ללא צורך באיור לשם המחשה, ממש אפשר לדמיין את הסופר השוקד על מלאכת הכתיבה, ואת המילים שזורמות דרכו ולובשות צורה של עולם דמיוני, זה המתואר בספר.
אבל רגע, מהי מטפורה?
מטפורה היא כלי לשוני יצירתי שבו נעשית השוואה בין שני דברים שונים. למשל, בדוגמה שלמעלה משווים את הסופר לצינור.
מטפורות מבוססות על מילים המעוררות רגשות קולקטיביים או סובייקטיביים.
רגש קולקטיבי הוא משהו תרבותי המשותף לאוכלוסייה מסוימת. למשל, "יש אבנים עם לב אדם" – כולנו נחשוב מייד על הכותל, כי אין ישראלי שאינו מכיר את פזמון השיר "הכותל".
רגש סוביקטיבי נובע ממילים הגורמות לאסוציאציות או לקונוטציות שאינן בהכרח משותפות. למשל, המילה "שמש" תעורר תחושה של חום, אור ותקווה או תחושת חרדה של להט, התחממות גלובלית וסכנה.
בעזרת מטפורות אפשר למשוך את תשומת ליבם של הקוראים, לעניין אותם, לעורר אותם למחשבה ולהפעיל את דמיונם. זהו חלק מהכיף בקריאה, נכון?
דוגמאות למטפורות נפוצות:
דוגמאות למטפורות בסלנג:
מה בין מטפורה לדימוי?
במטפורה לא נאמר בפירוש שנעשית השוואה ולא מצוין מהו X ומהו Y, בעוד שבדימוי נעשה שימוש במילות השוואה (כמו, כ, דומה ל, כפי, כאילו) כדי לתאר במפורש את ההקבלה.
שימו לב שלא תמיד אפשר להפוך דימוי למטפורה (ולהפך), ולשמור על אותה משמעות. למשל, כאשר אומרים על מישהו שהוא ישן כמו תינוק, מתייחסים לשנתו בלבד. כאשר אומרים שהוא תינוק, המשמעות רחבה יותר – כל התנהגותו תינוקית, ולאו דווקא השינה שלו.
במקרים אחרים, המשמעות נשמרת, וההבדל הוא סגנוני בלבד.
מטפורה טובה מעוררת את הקורא, ודורשת ממנו למצוא במילים משמעות, מעבר להגדרה המילונית. ילדים מתקשים להבין מטפורות, ופעמים רבות הם מפרשים אותן באופן מילולי, פשוטן כמשמעותן (ראו למשל: ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם). אז שיהיה ברור: אני לא באמת תולעת ספרים, ליבו לא באמת עשוי מאבן, והיא לא הלכה על חבל, לא עבה ולא דק.
האם כל מטפורה תעורר מחשבה ודמיון?
המטפורה "יואב הוא שפן" לא מעוררת מחשבה רבה, כי מבחינה תרבותית מקובל לראות בשפן חיה פחדנית, ולכולנו ברור שאומרים לנו כי יואב הוא פחדן. המוסכמה החברתית כה חזקה, שאין מצב שבו נראה במטפורה משהו אחר – יואב זריז, יואב רך ונעים, ליואב ילדים רבים וכדומה.
לעומת זאת, ייתכן כי אנשים שונים יבינו את המטפורה "יואב הוא מחשב" באופנים שונים – יש ליואב ידע רב, יואב יודע לחשב במהירות, יואב מתנהל כמו רובוט וכדומה.
קלישה
פעמים רבות מטפורות ומטבעות לשון יפות ויצירתיות נעשות כה שחוקות עד שהיופי ההתחלתי שלהן אובד, כמו בגד ישן שהיה יפה כשנקנה, אך איבד מזוהרו. במקרים רבים המטפורה שחוקה עד כדי כך שהיא כבר לא גורמת לקורא לראות בעיני רוחו את מרכיביה (את X ואת Y), אלא הוא רואה בה ביטוי בעל משמעות מוכרת.
מטפורה כזו נקראת "מטפורה מתה".
למשל, "מסמר הערב" כבר לא גורם לנו לחשוב על מסמר, ו"חלון הזדמנויות" כבר לא גורם לנו לחשוב על חלון. יש דוגמאות רבות למטפורות ולמטבעות לשון שחוקות: "אדם לאדם זאב", "התפוח לא נופל רחוק מהעץ", "הוא קנה חתול בשק" ועוד ועוד.
כמו מטפורה, גם בניבים, בביטויים או במטבעות לשון יש שימוש ציורי במילים, והמשמעות איננה נובעת מהפירוש המילולי שלהן. ההבדל הוא שבמטפורה יש השוואה (גלויה יותר או פחות), בעוד שבמטבע לשון לא בהכרח קיים המבנה של Y=X. מטבעות הלשון הן צירופי מילים שיש להם משמעות כיחידה אחת, ששונה מזו של המילים המרכיבות אותן, למשל: "לא דובים ולא יער", "מילה בסלע" ו"נחבא אל הכלים". גם מטבעות לשון סובלות משחיקה קשה, כמו מטפורות רבות.
מי שָׂמֵךְ לקבוע מה שחוק ומה לא?
לכאורה, אפשר היה לחשוב שהקביעה אם מטפורה כלשהי שחוקה או לא היא סובייקטיבית – עבור האחד היא שחוקה ועבור האחר, שלא שמע אותה מיליון פעמים, היא רעננה וחביבה.
ממש לא.
אומנם אין מדד כמותי למידת השחיקה של מטפורה או של מטבע לשון, אך בכל זאת מדובר בקביעה די אובייקטיבית, שאיננה תלויה בכך שאדם מסוים מכיר את הצירוף או לא. אם אדם אינו מכיר צירוף מילים נפוץ, סימן שהוא עולה חדש או בוּר ועם הארץ (אופס, גם לי התפלח ביטוי שחוק). אם צירוף מילים זה מופיע במיליוני ספרים, מאמרים, כתבות ופרסומות, ושגור בפיהם של שדרני רדיו וטלוויזיה, כנראה הוא שחוק.
הפואנטה
כל מי שהוא תולעת ספרים יודע שיש רבדים שונים של הנאה מקריאה של ספר טוב, והעלילה היא רק הרובד החיצוני, זה שעל פני השטח.
אחת ההנאות שבקריאה היא להבין מעבר למשמעות המילולית של המילים, למשל: לזהות ולהבין מטפורות בלי שיפרשו לנו אותן. הנאה נוספת היא לקרוא דימויים, תיאורים וביטויים רעננים, חדשים, כאלה שטרם ראינו עד כה (דוגמאות לכך אפשר לקרוא בפוסט על הספר הנפלא שערכתי – "הלוחם שכבש את הרוח" מאת צוריאל בשארי, וכמובן בספר עצמו).
המטפורות ומטבעות הלשון המוכרות היו יפהפיות בפעם הראשונה, השנייה והשלישית. אחר כך נמאס. הן כמו בדיחה טובה, שמספרים אותה כל כך הרבה פעמים עד שהיא כבר לא מצחיקה.
כשאני עורכת ספרות, אני מעודדת את הסופרים לסלק את הביטויים השחוקים מהספר. קל לזהות אותם, וקל למחוק אותם. הדבר הקשה יותר הוא להמציא מטפורות. לכך נדרשת יצירתיות, נדרש דמיון. מי שמסוגל לכך – מה טוב.
דבר נוסף שאפשר לעשות הוא לשחק עם הביטויים השחוקים הקיימים, כלומר: להשתמש בהם באופן שונה מהמקובל, וכך לחדש אותם. למשל: "התפוח הזה התגלגל ממש רחוק מהעץ". במקרה כזה הקורא ייהנה כפליים: ראשית, לא יצטרך לסבול את הביטוי השחוק בפעם המי יודע כמה; שנית, הוא יחגוג את חוכמתו בעקבות פענוח הביטוי המתחבא שם (בדוגמה זו, כמו פיל שמתחבא מאחורי פרח), ואת הבנת משמעותו בהקשר המסוים של הסיפור. עוד על כך תוכלו לקרוא באתר "נקודת מפנה" של רחלי לביא: איך כן כותבים קלישאות.
לאחרונה נתקלתי בפוסט ישן שכתב רוביק רוזנטל, על שפתה של רחל המשוררת. הוא כתב (והדגים):
"רחל הפליאה ביצירת שרשרת צירופי לשון. בחלקם מהדהדים צירופים נושנים, רבים הם יצירה מיוחדת שלה".
דוגמאות אלה מבהירות היטב את מה שאני מציעה בפוסט זה – להמציא צירופים ומטבעות לשון או לרענן צירופים קיימים.
זה הזמן לשתף במטפורות ובביטויים רעננים.
