מה המשותף לדוגמאות הבאות?
- היא הייתה מופתעת מדבריו, היא לא ציפתה שיאמר לה זאת.
- התקרה שמעליהם איימה לקרוס בשל אי־יציבותה. החדר התמלא אבק, והם השתעלו בגללו.
- הנזיר לא ענה לה, הוא הניח את אצבעו על פיו לאות שתיקה.
- "כן אדוני, איך אני יכול לעזור לך?" היה זה גבר לבוש במעיל וצעיף חום הסתיר את רוב פניו.
- "תרצה לטעום גלידת קרמל?" הוא הנהן בראשו, הסכים להצעה.
המשותף הוא הסברי היתר.
בפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור כתבתי על דברים שכדאי להימנע מהם בכתיבה, כדי לא להבריח את הקורא. אחת ההמלצות היא להימנע מהסברי יתר בכתיבה ספרותית. אחת מההנאות בקריאה היא להבין מההקשר את מה שלא נאמר בפירוש – מה הדמויות חשות, חושבות ומתכוונות, מה אירע ולפעמים אפילו מה עומד להתרחש. אחת הדרכים לפגום בהנאת הקריאה היא להסביר לקורא כל דבר וכל שלב.
בפוסט זה דוגמאות להסברים מיותרים, וסיבות לכך שאינם נחוצים בטקסט, אם הוא כתוב טוב.
אם התפאורה של סיפורכם מתוארת היטב, הסצנה והדמויות מוצגות כראוי, כולל דיאלוגים נכונים, הקורא יבין היטב מדוע דמות עשתה פעולה או אמרה מה שאמרה, בלי צורך להסביר לו. הסברים הם חדירה של הסופר לעולם הסיפור, כאשר הוא דואג שמא הקורא לא יבין את העלילה ואת ההתרחשויות, ומקפיד להסביר כל שטות.
לפעמים הסופר אכן לא הניח את הרקע כראוי, והקורא באמת אינו יכול להבין מה קורה בסיפור. במקרה זה, ההסברים לא ישפרו את העלילה – כך או כך התוצאה תהיה ספר שאינו ראוי. אם לא ברור מדוע הדמות פעלה כפי שפעלה והסופר חש צורך להסביר זאת, עליו לחזור לאחור ולשכתב סצנות ותיאורי דמויות, במקום להסביר את המתרחש. עליו לרפא את הבעיה מהשורש, ולא רק לתת כדור שישכך אותה.
לפעמים מדובר בעצלות – קל יותר לציין עובדות ולהסבירן, מאשר לתאר סצנה במילים מדויקות שיבהירו את מה שצריך – בלי להסביר. לפי העיקרון של להראות, לא לספר, ההסברים הם סוג של הצהרה ללא גיבוי, אם לא טורחים לתאר טוב את הסצנה.
ראו לדוגמה את ההבדל בין שני הקטעים הבאים:
במקרה הראשון אין תיאור של הדרך שעשתה מהעבודה הביתה, ולכן נדרש הסבר – ירד גשם, היא נרטבה ולכן החליפה בגדים. במקרה השני התיאור מבהיר מדוע נאלצה להחליף בגדים, בלי צורך להסביר זאת.
לפעמים הסופר עושה את עבודתו נאמנה, אך חוסר בטחונו העצמי גורם לו להוסיף הסברים.
למשל:
במקרה זה הסבר היתר רק מנמיך את איכות הטקסט וזורק את הקורא מהסיפור. אנו רוצים שהקורא ישקע בעולם הבדיוני שהסופר יצר עבורו, בלי להזכיר לו שהעולם החיצוני קיים על ידי הסברים שאינם חלק מהסיפור אלא התפרצות של הסופר לעולם הבדיוני שיצר.
מטרתכם איננה ללמד את הקורא (אף שמסיפורים יש הרבה מה ללמוד), והקורא לא לוקח ספר עלילתי כדי ללמוד ממנו, אלא כדי לשקוע בעולם הדמיון. אל תפסיקו את העלילה כדי לתת הסברים. אם רצף העלילה נקטע, אם הדמויות לא עושות דבר ו/או אם אחת הדמויות נואמת – כנראה הכנסתם יותר מדי הסברים. אם אפשר למחוק קטע הסבר מסוים בלי לגרום לכך שהקורא לא יבין את העלילה, כנראה ההסבר מיותר. כנ"ל בנוגע למילים במשפט, במיוחד אם המשפט ארוך. אם מחיקת המילה אינה פוגמת במשמעות, כנראה היא מיותרת.
שלוש סיבות לכך שאין צורך בהסברים, אם הכתיבה טובה
1. סיבה ותוצאה
חלק גדול בעלילת הסיפור שלכם הוא סדרת אירועים ותגובות של הדמויות לאירועים אלו.
כאשר נשמעות יריות במסעדה, אנו מצפים שהסועדים יגיבו לכך – אין צורך להסביר מדוע התחבאו מתחת לשולחנות, ידיהם על ראשם. כאשר אישה מתעלפת ברחוב, אנו מצפים שעוברים ושבים יגיבו – אין צורך להסביר מדוע גבר מיהר להזמין אמבולנס. כאשר נערה לא מגיעה הביתה וכבר מאוחר בלילה, הוריה יגיבו לכך – אין צורך להסביר מדוע הם דואגים, ומדוע הם מתקשרים לחברותיה.
באירועים המתוארים כבר מוטמעות הסיבות לפעולה של הדמויות בהתאם לנסיבות.
2. תיאורים קודמים
לפעמים התנהגות של דמות נראית לא צפויה ולא ברורה בסצנה מסוימת, אם היא מנותקת מהסיפור כולו, אך איננו קוראים סיפורת מהאמצע. סצנות קודמות יכולות להבהיר את תגובתה של הדמות, ללא צורך בהסברי יתר.
התלמידים משתוללים קצת בכיתה, והמורה יוצאת משם בבכי. אומנם לא צפוי שמורה תמרר בבכי בגלל שובבות של תלמידיה, אך אם בסצנות קודמות סוּפר שאימה מתה, שכלבתה אבדה ושבעלה עזב אותה – הסיבה ליציאתה מהכיתה בבכי ברורה לקורא, ואין צורך להסביר זאת.
3. להראות, לא לספר
בפוסט להראות, לא לספר כתבתי על הכרח להמחיש את התפאורה ואת הרגשות, ולא להצהיר עליהם. אם פעלתם לפי עיקרון זה, אין צורך בהצהרות. הסברי יתר במקרים כאלה הם כפילות של מידע. כבר הראיתם, אז מדוע צריך גם לספר?
אם הראיתם, כלומר: תיארתם את פניה החיוורות של המורה, את גופה שכחש בשבועות האחרונים, את העיגולים השחורים סביב עיניה ואת הקמטים שצצו כמו בן לילה על פניה – אין צורך לספר מדוע היא יצאה בבכי מהכיתה – שובבות תלמידיה הייתה הקש ששבר את גב הגמל, וצרותיה הכריעו אותה.
סוגים של הסברים
הסברי היתר יכולים להיות בוטים או מוצנעים כך שקשה יותר לזהותם. כך או כך – הם מיותרים.
1. הסברים מובנים מאליהם שקודמות להם מילות תוצאה
בטקסטים עיוניים ואקדמיים מקובל השימוש במילים, כגון: לכן, לפיכך, מסיבה זו, מאחר ש… וכדומה – מילים המקדימות הסבר למה שנאמר קודם. מילים דידקטיות אלה אין מקומן בכתיבה ספרותית, וכמעט תמיד נוכחותן תעיד על הסברי יתר.
מתיאור שאריות האוכל הקורא יכול לשער מדוע עיווה את פניו. אם עלו והתנשפו, כנראה השביל תלול, וברור שחנה נזקקה לשמיכה נוספת כי היה קר מאוד.
2. הסברים מובנים מאליהם ללא מילות תוצאה
גם ללא מילות קישור של סיבה ותוצאה, ההסבר כה מובן מאליו שהוא מיותר.
למשל:
אם סצנה קודמת תיארה אותו בורח מרודפיו, די ברור מדוע נכנס חרש אל סבך השיחים. אם ליזי רצה יחפה במסדרון, הקורא יכול להבין את הבעייתיות של בריחה על נעלי עקב, ואת הסיבה שבגינה פעוטה מתעוררת משינה בבכי (במיוחד אם כבר תוארו סיוטי הלילה שלה).
3. קריאת מחשבות
אם מנקודת מבטה של הדמות המספרת אין אפשרות לדעת בוודאות את מניעיה של דמות אחרת, יש לתאר את המתרחש ולתת לקורא להגיע למסקנות משלו. כל פרשנות שהסופר ייתן היא בגדר הסבר יתר.
למשל:
איך מוטי יודע מדוע רותי מבועתת? אולי לא נזכרה בעברה, אלא משהו אחר הבהיל אותה? המספר יכול רק לנחש מדוע מיה צחקקה, או שצילה מודעת לכך שמביטים בה.
4. הסבר של מילה אחת
גם כאן, מחיקה של מילה אחת מיותרת המתארת משהו שהמספר לא יכול לדעת יכולה לשפר את איכות הטקסט, במיוחד אם מילים כגון אלה מופיעות פעמים רבות.
אם לפני כן סופר שאבי נפל ושבר את הרגל, המילה "בכאב" היא הסבר יתר. אם לא מובן מההקשר מדוע צעק, איך המספר יודע שזה דווקא מצער? אולי זהו תסכול? אולי פחד? כך גם בשתי הדוגמאות הבאות: אם לפני כן סופר משהו שמבהיר את הסיבה לפרצוף שעשה רון או לאופייה הטוב של רבקה, המילים המודגשות הן הסבר יתר. אם אין דרך לדעת זאת מההקשר, הן מיותרות – אולי רון עיווה את פניו מבושה? בתחושת אשמה? אולי רבקה עזרה כי לא נעים לה להגיד לא?
5. תואר הפועל
פעמים רבות תואר הפועל הוא מעין הסבר יתר.
אם היא מנגנת בכל שעות היממה, סביר להניח שבלילה נגינתה רמה ומפריעה לשכנים. היות שנתונה מהירות הנסיעה של ימימה, הקורא יכול להבין בעצמו שזוהי נסיעה איטית. המהירות של דני מוטמעת במילה "רץ", ואין צורך להרחיב על כך.
דמויות דו־לשוניות
אם הדמות יודעת שתי שפות, אין צורך לגרום לה להעביר את כל מחשבותיה ואת כל הדיאלוגים שלה בשתי השפות. תרגום של השפה הזרה גם הוא מעין הסבר יתר, חדירה של הסופר לעולם הדמיון של הקורא וזריקתו מהסיפור.
מדוגמאות אחדות בהתחלה הקורא כבר מבין שהדמות מדברת בשתי שפות וחושבת בשפת האם שלה.
אחרי כמה דוגמאות כאלה, אפשר להמשיך ולכתוב מחשבות ודיאלוגים בעברית בלבד, ולא לייגע את הקורא בכפילויות ובתרגומים. הקורא כבר יבין שפבלו חולם בספרדית.
אם אחת השפות היא אנגלית (שפה שרוב דוברי העברית מבינים), אפשר בהתחלה להשאיר את הדיאלוג ואת המחשבות באנגלית ללא תרגום.
בהמשך אפשר לכתוב בעברית בלבד – הקורא כבר יבין מתי סטיב דובר עברית (בדיאלוג שבו שיבושי שפה של עולה חדש), מתי הוא חושב באנגלית (אף שמחשבותיו כתובות בעברית נאה ותקנית, בשפת המספר) ועם מי הוא מדבר אנגלית (אף שגם הדיאלוג כתוב בעברית).
בדוגמה הבאה, אין צורך לציין במפורש את השפה שבה הם מדברים ביניהם.
בפרקים קודמים סופר שהרשל הגיע מפולין וקטיה הגיעה מרומניה, ושהשניים הצליחו לתקשר עם עולים אחרים ממזרח אירופה ביידיש, שכן עדיין לא למדו עברית. לכן ברור ששוחחו זה עם זה ביידיש.
לפעמים אין צורך לתרגם כלל, גם אם השפה איננה אנגלית, מילים מוכרות או מילים שמשמעותן מובנת מההקשר.
ברור שחואן לוחש לה מילות אהבה, ולא חשוב להבין בדיוק מה הוא אומר. המילה הצרפתית דז'ה וו מוכרת לכול, וכך גם המילה אינשאללה.
אז מה למדנו?
הקוראים לא טיפשים. אם הסיפור כתוב טוב, הם לא זקוקים להסברים כדי לעקוב אחר העלילה ולהבין את הסיבות להתרחשויות. הקורא יכול להבין סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה לה, אירוע ותגובה לו.
וכמו לכל כלל, יש גם יוצאים מן הכלל. למשל, אם מתוארת תרבות אחרת שאינה מוכרת לרוב הקוראים, יש מקום להסברים, במידה.
אולי יעניין אותך לקרוא את הפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור.
