בכתבה ב־Ynet מסופר על שלט עירוני המכריז על שעות חניה בתשלום, על דו"ח ועל ערעור בבית משפט. ספוילר – הדו"ח בוטל.
השלט הנ"ל הוא נושא הפוסט הקצר והחשוב הזה (זכרו שהאורך לא קובע).
רבים מתייחסים למספרים באשר הם כאל ספרות מתמטיות, וכולם יודעים שמתמטיקה קוראים משמאל לימין. על כך אין עוררין. אולם לא כל מספר הוא מתמטיקה. נושא הפוסט הוא טווחי מספרים שאינם פונקציות מתמטיות, אלא מציגים נתונים שהם חלק מטקסט.
מעטים יודעים שבעברית כותבים מספרים לפי כיוון הקריאה שלהם, כלומר מימין לשמאל; כך קוראים אותם וכך גם צריך להבינם.
לכן, השלט הנ"ל אומר שצריך לשלם על חניה בשעות הלילה בימי חול (בין שבע בערב לתשע בבוקר שלמוחרת), ומשתיים בצוהריים בימי ו' ובערבי חג (לא ברור אם עד תשע בבוקר שלמוחרת, בשבת, או כעבור יומיים – ביום ראשון).
ברור לכול שלא לכך התכוון המשורר, וברור שהתובע שיחק אותה ראש קטן. אולם בית המשפט קבע שיש לנהוג כדברי השלט ולא לפי הכוונה שמסתתרת מאחורי כתיבתו. בכך בית המשפט שלח מסר ברור – למילים ולשפה יש משמעות, על ההנחיות להיות ברורות ותקינות, ואין להסתמך על היגיון או על הבנת הקורא.
בפוסט זה ננתח את השלט שבלב התביעה, ונראה איפה כשל (רמז – לא רק בסדר המספרים).
מי מסתכל על קווים אופקיים? מי שכתיבה בעברית תקינה חשובה לו.
אז מהו הסימן שמפריד יבין השעות הרשומות בשלט – מקף, קו מפריד או סימן מינוס?
קיימים כללים ברורים וחד־משמעיים המבחינים בין קו מפריד למקף, ומגדירים בבירור מתי משתמשים בכל אחד ואיך:
- קו מפריד ארוך ממקף. הוא משמש בכתיבת טווח של מספרים או כמחליף "עד", ונכתב ללא רווח לפניו ואחריו. הוא משמש גם כמפריד בין חלקים במשפט (במקום פסיק, נקודתיים או פתיחת סוגריים) ואז יהיה רווח משני צדדיו.
- המקף הוא קו קצר שתפקידו לחבר, ולכן אין רווחים משני צדדיו. הוא צריך להופיע בגובה ראש האותיות.
- מינוס הוא קו קצר אמצעי שמבטא פעולה מתמטית.
למרות ההנחיות הברורות לסוגי הקווים ולאופן השימוש בהם, רבים אינם מודעים לקיומם של סוגים שונים, ולכן בוודאי אינם יודעים מתי להשתמש בכל אחד מהם וכיצד. על כן, בפועל, נראה לרוב אותו סימן בתפקידים השונים – קו קצר אמצעי, כמו הסימן "מינוס" במתמטיקה.
לכאורה הגיוני לקרוא את המספרים בזרימה לכיוון הקריאה של הטקסט כולו. זו הסיבה שהאקדמיה ללשון העברית קבעה את הכלל הזה מלכתחילה: "חשוב לדעת כי טווח של מספרים נכתב בעברית מימין לשמאל על פי כיוון הכתיבה הרגיל בלשוננו".
בניסיוני למצוא את הסיבה לכך שציבור דובר העברית מתקשה לקבל את צורת הכתיבה התקנית של תחומי המספרים עלתה סיבה הגיונית אף היא: הדבר מקשה על רצף הקריאה. המספר עצמו נקרא משמאל לימין. העין שלנו קופצת בשורה מימין לשמאל ומשמאל לימין לסירוגין, והקפיצות מתרבות ככל שהטקסט העברי עמוס במספרים (דבר המאפיין טקסטים עיונים). בכתיבה שגויה תחום המספרים כולו נתפס כיחידה אחת ונקרא ברצף, וכך מספר הקפיצות קטן וכמעט אינו מורגש.
ניקח לדוגמה את המשפט התקני הבא:
"בשלושה מחקרים שונים נבדקו 10,236–25,381 פרטים".
הקורא מתחיל ב־22 תווים (לא כולל רווחים) שנקראים מימין לשמאל, העין מדלגת 6 תווים קדימה לכיוון השמאל כדי להתחיל לקרוא את המספר וקוראת 6 תווים משמאל לימין, מדלגת 6 תווים קדימה, קוראת תו אחד (המקף למי שכבר הלך לאיבוד בתיאור המשמים), ואז מדלגת 6 תווים לשמאל כדי לקרוא עוד 6 תווים משמאל לימין, ואז העין קופצת שוב 6 תווים קדימה והקורא חוזר לקרוא מימין לשמאל (עד לטווח המספרים הבא).
סה"כ ביצענו במשפט קצרצר אחד 6–8 שינויים: 4 דילוגים קדימה ו־3–4 החלפות של כיוון קריאה (להחלטתכם אם אתם סופרים את הקו המפריד).
אם המשפט הנ"ל ייכתב באופן לא תקני יהיו 2 דילוגים ו־2 החלפות כיוון קריאה.
ברור שכל ההסבר המייגע הזה אינו משנה את העובדה שעלינו להיצמד לכללים שקבעה האקדמיה ללשון עברית בנוגע לשימוש תקני בטווחי מספרים (ובכלל).
אם כך, יש ארבע טעויות בשלט החניה הנדון:
- טווח המספרים כתוב משמאל לימין במקום מימין לשמאל
- בטווחי השעות השתמשו במקף (קו קצר) במקום בקו מפריד (ארוך)
- בטווח השעות בימי ו' השתמשו במקף עליון במקום בקו מפריד אמצעי
- שמו רווחים משני צידי הקווים
בית המשפט התייחס לאופן כתיבת טווח המספרים השגוי, ובגין הטעות מחק את קנס החניה. אך מה בנוגע לכתיבת טווח מספרים שגוי במקרים שאין להם השלכות משפטיות? למרות הניסיון שלי למעלה להצדיק את הכתיבה השגויה, או לפחות להבין את הסיבות לכך, בטקסטים אקדמיים או ספרותיים חובה להקפיד על כתיבה נכונה של הטווח, גם אם היא נוגדת את האינסטינקטים שלנו לקריאה רציפה ככל האפשר.
נסיים בהסתכלות על אלטרנטיבות לשלט שיבטיחו שהמידע יוצג בצורה שאיננה נתונה לפרשנות.
נקודת ההנחה בבחינת האלטרנטיבות היא שקיים בלבול בציבור בנוגע לכתיבה התקנית של טווח המספרים, וכתוצאה מכך גם בהבנתם. על כן הכרחי לוודא שהמידע המוצג יובן אך ורק כפי שהתכוון מנסח השלט.
המעקף הפשוט ביותר הוא להשתמש במילים מפורשות – חניה בתשלום מ־9:00 עד 19:00. אפשרות זו ברורה לחלוטין, ובניגוד לכתוב למעלה, מספרי השעות אינם ארוכים ומסובכים וקפיצת העין קדימה ואחורה איננה בעייתית, כי אנו קולטים את השעה כגוש אחד ולא כמספרים שצריך לפענח.
אפשרות נוספת, המתאימה לשעות פתיחה של עסקים יותר מאשר לשלט שצריך להכיל מקסימום מידע במינימום מילים, היא לבנות טבלת שעות:
בשלטי חניה אי־אפשר להשתמש באלטרנטיבה שחנויות רבות נוקטות: לוותר על כתיבת השעות ולהשאיר שלט "פתוח" באופן קבוע על הדלת, גם כשסגור. העברית על שלט זה היא ללא דופי.
כתיבה נכונה אינה מה בכך. עובדה שזה מגיע לבית משפט, שפוסק לטובת השפה העברית התקנית ולא לטובת הכוונה. זה אינו מקרה יחיד לניצחון השפה בבית המשפט (על הדוגמה הראשונה שהצגתי תוכלו לקרוא בפוסט כמה קטן, ככה חשוב 1), וצפו לדוגמאות עתידיות.
