מַחַק – האם הוא אויב או ידיד?

כאשר אני עוסקת בעריכה לשונית וספרותית, ידי אינה קלה על המַחַק הווירטואלי.

אני לא סתם מוחקת ומשנה, אני מסבירה.

מסבירה הרבה.

אולי זו המורה שבי, אולי הרגישות הגבוהה לבבת עינו של הכותב.

אני מסבירה כל שינוי שאני מבצעת, כל מחיקה, כל העברת שורה ממקום למקום.

בפוסט אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב כתבתי על שתי גישות קיצוניות של סופרים. גישה אחת היא של אלה שסומכים עליי באופן מוחלט, ולכן אינם מעוניינים לראות את ההסברים שלי. במקרה כזה, אני מציעה להם להסתכל בכל זאת, לוודא שהקול שלהם נשמר, אולי ללמוד דבר או שניים לקראת הספר הבא. גישה שנייה היא של אלה שלא סומכים עליי כלל, ומתווכחים על כל מילה ועל כל שינוי. גם לאלה אני מציעה לקרוא את ההסברים, גם הם יגלו שהקפדתי לשמור על הקול שלהם, ויבינו מדוע השינויים נחוצים.

כולם מכירים את אותם רופאים, שלא טורחים להסביר למטופל את מהות מחלתו ואת הרציונל שמאחורי הבדיקות או הטיפולים שהוא נזקק להם. רופאים אלו לוקים בחטא הגאווה – הם למדו שבע שנים פלוס סטאז' פלוס השתלמויות פלוס ופלוס ופלוס, ואין מצב שהחולה ההדיוט יבין את מחלתו, אז חבל על הזמן לנסות להסביר לו.

כן, גם אני למדתי לא מעט, ובכל זאת אני מאמינה שאפשר להסביר כל דבר במילים פשוטות. אני לא חייבת להשתמש במושגים מקצועיים מתחום הבלשנות, כדי להסביר מדוע מילה אינה מתאימה בהקשר נתון, מדוע משפט מסורבל או מדוע הניסוח אינו תקני.

השינויים שאני מבצעת אינם שרירותיים, יש מאחוריהם חשיבה רבה.

אחד הדברים הקשים ביותר לסופרים, לפעמים יותר מהכתיבה עצמה, הוא מחיקת המילים שלהם. הם נקשרים לכל פסקה, לכל משפט, לכל מילה. יש סופרים שקשה להם להניח את המושכות ולתת לאדם אחר להוביל.

לא צריך להכביר במילים כדי שהמסר יובן. הרעיונות לא ישתנו בניסוח מקוצר, הבהירות – כן.

פעמים רבות אפשר להביע ברור יותר את הרעיון בפחות מילים.

לדעתי, הכתיבה המשובחת ביותר היא כתיבה אינטואיטיבית, כתיבה שיוצאת מהלב אל היד, ולא עוברת במודע דרך המוח. כתיבה כזו, ללא צנזורה, היא האותנטית ביותר. הבעיה היא שכתיבה כזו מכילה חזרות רבות, ולרוב היא אינה מנוסחת בצורה מהודקת, סדורה ובהירה.

זה הזמן לבחון את הטקסט שהתקבל, ולהתחיל למחוק.

בזמן העריכה, אני נצמדת ככל האפשר לסגנון ולשפה של הכותב, ועם זאת מקפידה שהטקסט יהיה ראוי:

אחיד

תקני

קריא

ברור

עשיר במילים

נטול חזרתיות וסרבול.

אני מנמקת, ומקווה שהכותב יבין שהגיליוטינה שחתכה מילים לא הייתה אקראית, אלא מחושבת, עקבית ואחראית.

אז לא, המחק או כפתור ה־delete בגרסה המודרנית אינם האויבים של הכותב.

הם מחבריו הטובים ביותר.

* התמונות בפוסט זה רצות בקבוצות פייסבוק של עורכי לשון, ולא ברור     מיהו המקור שצריך לקבל קרדיט.

מה הגישה שלך למחק? אויב או ידיד?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  אולי יעניין אותך גם

   לשירותי עריכה לשונית, עריכה ספרותית או עריכה אקדמאית 

דילוג לתוכן