אני רוצה להוציא לאור ספר. איך אמצא עורך ספרותי שיאהב את מה שכתבתי?
שמעתי את השאלה הזו כל כך הרבה פעמים. השבתי עליה כל כך הרבה פעמים.
אז בואו נפתח את זה (שוב):
האם אני צריכה לאהוב את הספר שאני עורכת?
כל סופר, ותיק או מתחיל, רוצה שקהל הקוראים יאהב את ספרו, אבל אין יצירה שאהובה על כולם.
בספרות יש ז'אנרים רבים (מתח, רומן, מדע בדיוני ועוד), ואפילו באותו ז'אנר יש סגנונות כתיבה רבים. גם חובב הספרות המושבע ביותר אינו אוהב הכול. גם אם הספר מצוין, לא כולם יאהבו אותו, קל וחומר אם מדובר בספר בינוני ומטה.
משנים רבות של עריכה ספרותית, גיליתי שקיימות גישות רבות של סופרים לעבודה המשותפת עם העורך ולתהליך העריכה. אני בוחרת הפעם להתייחס לשתי גישות המצויות בשני קצוות מנוגדים, ששניהם לא תורמים לתוצר הסופי הרצוי – ספר איכותי.
גישה אחת: "נורית היא אשת המקצוע, היא יודעת על מה היא מדברת וכדאי להקשיב לה ולעשות כל מה שהיא אומרת. רק כך הספר שלי יהיה משובח ככל האפשר".
אמון מלא כזה אינו רצוי.
ספרות איננה מתמטיקה – אין תשובה אחת נכונה.
אפשר להגיע ליצירה משובחת בדרכים רבות ושונות. למה לומר "אמן" על כל הערה והצעה שלי? בסיכומו של דבר, הספר צריך לדבר בקולו של הסופר. אני מפנה את תשומת ליבו לבעיות שיש בטקסט, מציעה פתרונות, אך הסופר יכול לבחור פתרונות אחרים או אפילו להחליט שלדעתו אין כאן בעיה בכלל.
העיקר שההחלטות נעשות מתוך מודעות ומחשבה מושכלת.
גישה אחרת: "ספרות היא עניין של טעם, והספר שלי טוב כמו שהוא. טרחתי וכתבתי, מי היא שתמחק את המילים שלי? ההצעות של נורית הן דעותיה בלבד, ואין סיבה להקשיב להן".
סופרים מסוג זה סבורים שתפקידו של העורך הספרותי הוא הגהה בלבד (על ההבדל בין עריכה להגהה בפוסט על הגהה, עריכה ומה שביניהן). הם מחפשים מחמאות וסגורים לביקורת. הם אינם מעלים על דעתם שאפשר לשפר את הטקסט שלהם, ואם אני לא אוהבת את ספרם הם יחפשו עורכת אחרת שתאהב אותו, ואין ספק שימצאו!
זה מזכיר לי את המורה בבית הספר היסודי של הבן שלי, שחף. איך לומר בעדינות… היא לא הייתה בדיוק הטיפוס האימהי החם. הילד היה די בהלם, אחרי המורה הלבבית, המחבקת והמקסימה שהייתה לו מכיתה א'. כששחף התלונן על המורה החדשה, אמרתי לו:
"אימא יש לך בבית. המורה לא צריכה להיות אימא שלך וגם לא חברה שלך. התפקיד שלה הוא ללמד אותך כמו שצריך, ולא לעשות לך מוּצְ'קל'ה פּוּצְ'קל'ה כל היום".
תמיד יימצאו עורכים שיגידו שהם אוהבים את הספר ויכבירו במחמאות. הלקוח יהיה מרוצה והעורך החדש יהיה מרוצה. האם יצא מזה ספר משובח? לא בהכרח.
האם שפים השופטים בתחרויות בישול צריכים לאהוב כל מנה איכותית שתוגש להם?
שאלה זו היא אותה הגברת בשינוי אדרת. כפי ששף שופט את המנה באובייקטיביות, כך גם ההתייחסות לספר בזמן העריכה הספרותית.
האם לא ייתכן שהשפים ידעו להעריך מנת דגים טובה, גם אם באופן אישי אינם אוהבים דגים? שיעבירו מתחרה שתבשילו חריף מדי לחך שלהם, גם אם יצא להם עשן מהאוזניים? האם אסור שתהיה להם העדפה אישית למאכלים מסוימים?
התשובה ברורה.
האם אני צריכה לאהוב את הספר שאני עורכת?
גם כאן התשובה ברורה.
לפעמים העורך העוסק בעריכה ספרותית נהנה מהספר שהוא עורך, ולפעמים הספר ממש לא מדבר אליו. איכות עבודת העריכה, והמקצועיות שבה היא נעשית, זהות בשני המקרים. תפקידי כעורכת של טקסטים ספרותיים הוא לקרוא קריאה ביקורתית, ולתת הצעות לשיפור על סמך ניסיוני והידע הרב שרכשתי.
אומנם ספרות איננה מתמטיקה, ובהחלט יש בה מקום לסגנונות שונים ולדעות שונות, אך עבודת עריכה ספרותית מקצועית עוסקת בנושאים אובייקטיביים שאינם מושפעים מדעות או מהעדפות אישיות – האחדה, גוף המספר, זמן הסיפור, התפאורה, משלב השפה ועוד ועוד. על כל אלה ארחיב בבלוג על כתיבה ושאר בני דודים, בקטגוריה "טיפ לסופר המתחיל".
לסיכום
האם אני צריכה לאהוב את הספר שאני עורכת?
אתם הסופרים, אל תוותרו על הקול שלכם!
אבל גם אל תוותרו על השיפורים שיבואו בעקבות עבודת העריכה. תקשיבו ותהיו פתוחים לביקורת בונה. תספרו לעורכת שלכם מה אתם אוהבים בספר שלכם ולמה, הקשיבו להסבריה, ודונו איתה בחלופות שיהיו מקובלות עליכם. הדעה האישית שלה על הספר לא צריכה להיות נושא לדיון, כי היא לא תשפיע על האיכות של התוצר הסופי.
זוהי דעתי, ומה דעתך בנושא? אשמח לקרוא תגובות.
