תקשורת בין הכותב לקורא

שני שוטרים, האחד קורא והאחר כותב

This Photo by Unknown Author is licensed under CC BY-SA

פעמים רבות אני חושבת על אותה דמות עלומה הנקראת "הקורא", ועל הקשר שלה עם הכותב.

האם הסופר כותב לעצמו או לקוראים שלו?

האם יש לטקסט משמעות אם אין מי שקורא אותו או אם מי שקורא אינו מבין את מה שקרא?

האם המחשבה על רצונו או על יכולת הבנתו של הקורא צריכה להשפיע על אופן הכתיבה של הסופר?

מתי על הסופר לשנות את הטקסט למען הקורא, ומתי עליו להשאירו כפי שכתב בהתחלה? איך בכלל יֵדַע מה הקורא רוצה או יכול להבין, כדי לדעת מה לשנות?

מיהו האחראי לתקשורת הזו בין השניים?

כל אלו רק חלק מהשאלות הרבות שעולות במוחי שוב ושוב, ללא מענה הולם. הן רוקדות בראשי כשעיניהן עצומות, נעות באקראי לכיוון כזה או אחר, מתנגשות זו בזו בעוצמה ומשנות כיוון עד להתנגשות הבאה.

אורות צבעוניים מבולגנים

בפוסט זה אני מזמינה אתכם להתרוצץ בנבכי מוחי, כאשר מחשבות מבולגנות אלה פעילות. אולי העלאתן על הכתב תכניס בהן סדר כלשהו.

ואולי לא.

היות שעיקר עיסוקי הוא עריכה ספרותית, אני מתייחסת ליצירות ספרותיות. העניין הוא שליצירות שונות יש קהל יעד שונה. "הקורא" אינו מִקשה אחת – יש ספרי ילדים שבהם "הקורא" הוא הילדים ו/או הוריהם, יש ספרי סיפורים קצרים ויש רומנים ועוד ועוד, הרי לא כולם קוראים את אותו ז'אנר.

כל כך הרבה סוגי סופרים וסוגי קוראים, איך מתנהלת התקשורת ביניהם?

הקשר בין הסופר לקורא

את הקשר סופר־קורא אפשר לכנות כתקשורת, שבה הסופר הוא צד אחד והקורא הוא הצד האחר. התקשורת בין השניים נעה על חבל דק, שקצה אחד שלו הוא ההבעה במילים והקצה האחר הוא הפרשנות.

כן, תפקידו של הקורא הוא ליצור את המשמעות של היצירה הספרותית… או אולי לא? אולי זהו התפקיד של הסופר?

קוראים שונים יקראו את אותו טקסט בדיוק, וכל אחד יבין ויראה בעיני רוחו משהו אחר. זה אחד הדברים הנפלאים בספרות.

הסופרת הבריטית קלייר פולר סיפרה שבסדנאות הכתיבה שהיא מעבירה היא נוהגת לבקש מהמשתתפים לצייר את הבית שעליו כתבה בספרה הראשון. היא גילתה שאין שתי תמונות דומות בציורים שקיבלה מקוראיה, אף שבספרה תיארה את הבית בקפידה.

האשמה אינה בסופרת. הרי אם תתאר אותו בפירוט, כמו מפרט הנדסי שמאפשר בנייה מדויקת של הבית המוזמן, הקורא ישתעמם ויעזוב את הספר.

ביצירה ספרותית טובה עדיף לתת תיאור חלקי, הכולל פרטים חשובים שרלוונטיים לסיפור, למשל: תיאור בית בשתי קומות שחצרו מוזנחת, שם גרה אלמנה מזדקנת. גם בלי שהסופר יספר על כך בפירוש, הקורא יכול לחוש מתיאור כזה שהיא כבר מתקשה לעלות במדרגות לחדר השינה שלה שבקומה השנייה, שהיא חלשה מכדי לעבוד בגינה ושאין לה כסף להעסיק גנן. 

חלק מהכיף בקריאה הוא הפעלת הדמיון. זו אחת הסיבות לכך שאני לא רואה סרטים שנעשו על בסיס של ספרים שאני מתכוונת לקרוא – מה שרואים בסרט הוא הדמיון של קורא אחד – יוצר הסרט, ולאו דווקא מה שאני אראה בעיני רוחי כשאקרא את הספר. אני לא רוצה שהסרט יקלקל לי את הדמיון. לעומת זאת, אחרי שכבר קראתי את הספר, מעניין לראות איך דמיין את התפאורה ואת הדמויות מישהו אחר שקרא את הספר – יוצר הסרט.

בואו נרחיב את התובנה של קלייר פולר מעבר לתיאור מקום או דמות.

הסופר בוודאי מעוניין להעביר מסר מסוים, וסביר להניח שהוא רוצה שהקורא יבין את המסר הזה, אך כל קורא מפרש את היצירה הספרותית בהתאם לדמיונו, לניסיון החיים שלו, למצבו הנפשי ולידע שרכש עד מועד קריאת הסיפור. לכן כל קורא יכול לפרש באופן שונה את המתרחש בעלילה או את המרומז בטקסט, לאו דווקא הפרשנות שהסופר התכוון אליה.

איזה באסה! או… אולי לא?

אני חווה יצירה ספרותית כמעניינת יותר דווקא אם המסר עמום, אם אפשר להבין את הסיפור כך או כך, אם הסיפור מעורר מחשבה ולא פסקני.

פעמים רבות הסופרים חוששים שהקוראים שלהם לא יבינו אותם. הם מסבירים כל רמז ומפרטים כל פעולה. לפעמים אני תמהה אם הם עושים זאת כי אינם בטוחים ביכולות המילוליות שלהם עצמם או אם הם חושבים שהקורא מוגבל ביכולותיו הקוגניטיביות. כאשר אני נתקלת במקרים כאלה בזמן עריכה ספרותית אני מסבירה לסופר שחלק מהנאת הקריאה היא להבין בין השורות, והסברי יתר כאלה עלולים לפעול בניגוד לכוונתו ולפגום בעונג של הקורא.

ביטא זאת יפה חוקר הספרות וולפגנג איזר:

"פוטנציאלית, אפשר לתפוס טקסט אחד בכמה אופנים שונים. אין קורא יחיד שיכול למצות את מלוא הפוטנציאל, כי כל קורא ימלא את הפערים שבסיפור בדרכו שלו, ובזאת הוא מדיר את שלל האפשרויות האחרות; במהלך הקריאה יהיו לקורא החלטות משלו בנוגע לאופן מילוי הפערים". 

וולפגנג כינה במילה "פער" את מה שאני מכנה "בין השורות". לפי גישה זו, ההתייחסות לסיפור מתרחקת מכוונתו של הסופר ומתקרבת לתגובתו של הקורא, אך אסור לשכוח שבכל זאת הסופר מספר סיפור, והקורא רוצה לשמוע סיפור ולא להמציא אותו בעצמו. כלומר, האתגר הוא למצוא איזון נכון בין סיפור מעניין וברור ובין חללים המְפַנִּים מקום לדמיונו ולהבנתו של הקורא.

בעריכה ספרותית, אחת ממשימות העריכה החשובות היא לייצג את הקורא – לקרוא מהעיניים של הקורא ולהצביע על בעיות בסיפור. אני מפנה את תשומת ליבו של הסופר למקומות בסיפורו שבהם חסרים כלים להבנת הסיפור, ולמקומות שבהם ניתנו יותר מדי כלים ועדיף להסירם, כדי להשאיר מקום לפרשנות של הקורא, כלומר: מתי אפשר (ואף רצוי) לחיות עם העמימות – והמבין יבין, כמו שלא מסבירים בדיחות.

חתיכות של פאזל

תפקידו של הסופר

למי הסופר כותב? האם הוא כותב לעצמו או לאחרים, ואיך זה משפיע על כתיבתו?

אם האדם כותב לעצמו, אין סיבה שמישהו אחר יקרא זאת. הטקסט יישאר במגירה (או במעמקי המחשב), ואולי רק הכותב עצמו יוציא אותו משם מדי פעם, ילטפו, יקרא בו ויאחסנו מחדש, עד שיורשיו ימצאו זאת (או לא).

האם יש לטקסט כזה משמעות? הרי טקסט המיועד לכותב בלבד (כמו יומן) לא נועד לקורא אחר, ואין צורך שמישהו אחר יבינו מלבד הכותב עצמו, היכול למצוא בו ערך תֶּרָפּוֹיְטִי או ערך אסתטי אישי.

האם אפשר לקרוא לכותב כזה "סופר"? אשאיר לכם להשיב על כך.

פה אני רוצה להתייחס לספר שנכתב במטרה שיקראו אותו, ספר שיש כוונה להוציאו לאור.

תפקידו של הסופר הוא לספר סיפור טוב, בצורה טובה.

הסיפור צריך להיות ברור כדי שהקורא לא יצטרך להמציא לעצמו את העלילה, אך גם עמום דיו כדי לתת מקום לדמיון של הקורא; על הסופר לתת לקורא כלים מספיקים כדי להבין את סיפורו – מילים מדויקות ורמזים אוניברסליים (בניגוד לקונוטציות אישיות) – אך גם לסמוך עליו שיבין את הרמזים ואת הקריצות, כלומר: שידע לקרוא בין השורות.

כאשר הקורא לוקח ספר לידיו, הוא מצפה לעניין, למתח, להנאה אסתטית, לריגוש.

האם כל אלו הם הבטחה שעל הסופר למלא? האם תפקידו של הסופר הוא לספק את רצון הקוראים?

מצד אחד, הסופר צריך לכתוב כפי שהוא כותב ואוהב, בלי להתחשב בקולות מהסביבה. אני מאמינה שכתיבה ספונטנית־אינטואיטיבית היא הטובה ביותר, ללא עצירות לביקורת עצמית, ללא מחשבה על כללים ועל מוסכמות. זוהי כתיבה שבאה מהלב, בלי רעשים מבחוץ, ולכן היא האמינה ביותר. ברגע שמתחילים לחשוב על מה שמישהו אחר יאהב או על מה שיעזור למכור את הספר, מתחילים לעבוד בצורה טכנית, לצנזר, להיתקע ולהתפזר.

מצד אחר, הרי יש סיבה לכך שהספר צריך לעבור עריכה ספרותית מקצועית, עריכה של אדם מנוסה שיודע מה הוא עושה, ולמה. לא מומלץ להוציא לאור ספר שנכתב ללא ביקורת כלל, ורוב הוצאות הספרים לא יסכימו לכך. כעורכת ספרות אני יודעת מה נכון לעשות ומה לא, אף שאין מדובר במתמטיקה, שם תמיד 1+1=2. לפעמים מדובר בהעדפה סגנונית (כלומר: עניין של טעם), ולפעמים מעבר לכך. לפעמים אלו כללים של ממש (שמלמדים ב"בית ספר לעורכים"), ולפעמים זה סוג של כישרון – רגישות גבוהה מאוד למילים ולניסוחים, שמאפשרת לי לזהות צרימות בטקסט (גם אם לא תמיד אני מצליחה להסביר מדוע), להחליק אותן וליצור טקסט רציף וזורם.

אני בעד שילוב של כתיבה זורמת, שבעקבותיה באה הביקורת (העצמית והמקצועית). בשום אופן לא במהלך הכתיבה. תפקידו של הסופר לשמור על הקול שלו, אך גם להיות פתוח לביקורת בונה.

עוד על כך תוכלו לקרוא בפוסט אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב.

תפקידו של הקורא

מהו תפקידו של הקורא בתקשורת הזו בין הכותב לקורא? האם גם לקורא יש איזושהי אחריות, מלבד היכולת הבסיסית לקרוא?

בהחלט כן.

הקורא צריך להתאים את מה שהוא קורא ליכולת ההבנה שלו. עם כל הכבוד להיותי קוראת מנוסה, סביר להניח שלא אבין הרבה אם אנסה לקרוא ספר אקדמי העוסק באסטרופיזיקה. כלומר, הקורא נדרש לידע מקדים כלשהו, שיאפשר לו להבין את היצירה הספרותית מעבר לַפְּשָׁט שלה. למשל, ביצירות רבות קיימים הֶרְמֵזִים (רמיזה למקור ספרותי, היסטורי, תרבותי וכדומה) המעניקים עומק ליצירה. ביצירות ספרותיות טובות אפשר למצוא רבדים שונים של סיפור, ועל הקורא להעמיק ולפענח אותם כדי לזכות בהנאה מלאה מהיצירה.

עוד נתונים שנדרשים מהקורא: סקרנות ללמוד דברים חדשים, סובלנות לקרוא דעות המנוגדות לדעותיו, דמיון לראיית המתואר בסיפור בעיני רוחו ואופקים רחבים.

הקורא אינו נמצא רק בעמדת המתבונן מבחוץ על הסיפור, כצופה בהצגה או בסרט. מצופה ממנו נכונות למעורבות רגשית, שתאפשר לו להזדהות עם הדמויות ו/או לראות את עצמו בתוך הסצנות המתוארות.

החוזה הלא כתוב בין הכותב לקורא

תפקידיהם של הכותב ושל הקורא אינם כתובים על חוזה חתום. למרות זאת, אם תנאי ההסכם לא ימומשו על ידי שני הצדדים, אין טעם לקיומה של היצירה הספרותית. אפשר לדמות זאת למצב שבו אדם מספר בדיחה גרועה ולכן המאזין לא צוחק, או אדם שמספר בדיחה טובה אבל למאזין אין חוש הומור. כך או כך, הבדיחה מפוספסת.

רשימת מחוייבויות הסופר והקורא

האם הקורא פסיבי או אקטיבי?

ממה שכתבתי עד כה, התשובה ברורה לחלוטין. הקורא אינו רק "קורא" אלא הוא גם מחפש מידע, קורא אותו, מפענח את הטקסט ומפרשו בדרכו.

על דרך האסוציאציה, נזכרתי בספרים שמרחיבים עוד יותר את מעורבותו של הקורא בסיפור.

את הספר "1001 סיפורים" מאת לילה פראפ (2006) אין הכרח לקרוא מההתחלה ועד הסוף. בסוף כל עמוד מוצגות לקורא הצעיר אפשרויות להמשך, והוא עובר לעמוד הרלוונטי בהתאם לבחירתו. כך הקורא מופעל, שכן הוא צריך להחליט לאיזה עמוד לעבור, וכך גם נוצרות אפשרויות שונות רבות לקרוא את אותו ספר.

גם בספר "חסרי המזל" (1969) מאת ב' ס' ג'ונסון הקורא יכול לבחור את סדר הפרקים, מלבד הפרק הראשון והאחרון. בספר 27 פרקים, מתוכם 25 פרקים שאינם קשורים זה לזה, כך שהקורא יכול לקרוא את הספר ב־15.5 ספטיליון (1024) אפשרויות.

ז'ורז' פֶּרֶק כתב את הספר "ההיעלמות” (La disparition) – 300 עמודים ללא האות e, שכידוע נפוצה מאוד. למרות זאת, הקורא יכול להבין את העלילה על ידי השלמת החסר, הגורמת לו לקריאה פעילה.

היו אפילו סופרים של ספרים בלשיים שיצאו לרגע מהסיפור, והודיעו לקורא שבנקודה זו יש בידיו את כל המידע הנחוץ כדי לפענח את התעלומה.

כולנו סופרים ו/או קוראים מסוג זה או אחר. יש לך רעיון איך להתמודד עם הקשר הזה בין מה שבראש שלך ובין הקורא, או להפך – בין מה שבראשו של הקורא לסופר?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  אולי יעניין אותך גם

   לשירותי עריכה לשונית, עריכה ספרותית או עריכה אקדמאית 

דילוג לתוכן