סיפורי משפחה

אלבום תמונות ישן

פעמים רבות, כאשר אני מקבלת סיפורי משפחה לעריכה ספרותית, הכותבים מבקשים שתולדות משפחתם וקורותיה יימסרו לקורא בצורה סיפורית מרתקת. הבעיה היא שבדרך כלל הכותבים את הסיפור המשפחתי אינם סופרים, ואין להם מושג כיצד לגשת למלאכה.

הם מצפים שאקח את הטקסט שכתבו ואהפוך אותו ליצירה ספרותית.

אבל זה לא מה שאני עושה, אני לא סופרת צללים. אני לא כותבת את הסיפור עבור מישהו אחר. תפקידי כעורכת ספרות הוא להתייחס אל הטקסט כאל יצירה ספרותית, ולערוך אותו בהתאם לכך. במהלך הקריאה אני מעירה במקומות שבהם הכתוב אינו עונה לדרישה – כתיבה סיפורית מרתקת – אך המחברים הם אלה שכותבים את סיפורם.

אם כך, מה אני כן עושה?

אני מסבירה מדוע קטע מסוים אינו ספרותי דיו, ומנחה את המחברים כיצד לשפרו. זהו. אם הם בוחרים להישמע לעצותיי, אני כמובן בודקת ועורכת את התוצר החדש.

בפוסט יצירת מֶמוּאָר: כיצד לרתק את הקורא? כתבתי על עקרונות אחדים שיש להקפיד עליהם בעת כתיבת הממואר, וחלק מהם רלוונטי גם לכתיבת סיפורי משפחה. למעשה, כל מה שכתוב בבלוג תחת הקטגוריה טיפים לסופר המתחיל יכול לעזור לכם לכתוב טוב יותר את הסיפור המשפחתי, שבעיקרון אינו שונה מכל סיפור אחר, מבחינת הגישה הספרותית אליו.

בפוסט זה אני מציגה בעיות שנתקלתי בהן בזמן עריכה של סיפורי משפחה, ואת ההכוונה שאני נותנת למחברים. המטרה היא להפוך את סיפורם המשפחתי לסיפור שגם אדם זר יכול להתעניין בו, שהקריאה תהיה זורמת ושהתיאורים יאפשרו לקורא לראות בעיני רוחו את התמונות המתוארות, גם אם הטקסט לא ילווה בצילומים.

הבעיה: לא התכוונתם לכתוב ספר לימוד

המאפיינים של ספר לימוד דידקטי, שרחוק מאוד מלהיות טקסט סיפורי, הם חלוקה לנקודות, הדגשה גרפית של מונחים ושל נקודות חשובות, סוגריים והערות שוליים. גם מילות קישור כגון: לכן, בעקבות זאת וכדומה מאפיינות טקסט עיוני, שאינו סיפורי.

קוביות דריכה עם מספרים עליהן

הכְוונה:

אין סיבה לספר על כל 7 הילדים בבת אחת, ברשימה ממוספרת. הרי הם לא נולדו כולם בבת אחת, נכון? כדאי להתקדם בכתיבה, וכל פעם להוסיף את הילד החדש שנולד, כחלק מהסיפור. אפשר להוסיף סכמה של אילן יוחסין או רשימת "שחקנים" בסוף הספר, כדי לעזור לקורא להתמצא.

בטלו את ההדגשות הגרפיות. סמכו על הקוראים שידעו בעצמם להבחין בין המילים הרגילות שכתבתם סתם, שאינן חשובות, ובין אלו החשובות באמת… ברור שאני לא רצינית. אם מה שכתבתם בסוגריים אינו חשוב – מחקו. אם מה שכתוב שם חשוב, יש לתת לו את הכבוד הראוי – להוציאו מהגלות שגזרתם עליו אל גוף הטקסט, ולקשר אותו לשאר התוכן.

לפעמים בטקסט סיפורי מופיעות הערות שוליים ובהן פיסת מידע שחשובה להבנת הסיפור או תרגום, אם כתבנו כמה מילים בלעז. בפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור (לא מומלץ לנסות את זה בבית) כתוב שהדבר האחרון שנרצה הוא להזכיר לקורא שזה רק סיפור (גם אם מדובר בסיפור משפחתי אמיתי). אנו רוצים שהקורא ישקע בתוך הסיפור שכתבנו וישכח מהעולם שסביבו. הערות שוליים חוזרות ונשנות רק יזרקו אותו שוב ושוב מהרצף הסיפורי, עד שבפעם אחת יותר מדי הוא ייזרק ולא יחזור. רצוי לשקול היטב את נחיצותה של כל הערת שוליים כזו, ולהשתמש בה במשורה.

כשאנו קוראים סיפור, איננו רוצים לקבל הסברים לדברים שאנו מסוגלים להבין לבד מההקשר. חלק מהנאת הקריאה היא לקרוא בין השורות, להבין רמזים, לקלוט משמעויות נסתרות. הקורא ממש לא רוצה שתתייחסו אליו כאל אידיוט.

למשל, אם סיפרתם על דמות שהייתה חולנית מאוד, ותיארתם את התמודדות משפחתה עם המחלה, אין צורך לכתוב: "והיא מיעטה לצאת מביתה בגלל מחלתה". הקורא יכול להבין בעצמו מדוע מיעטה לצאת.

הבעיה: הטקסט מקוטע

ילד קופץ על מתקן בגן שעשועים

המשפטים מוגשים כרשימה של עובדות הידועות למחבר בנוגע למשפחתו. הקורא נאלץ לקפוץ ממשפט למשפט. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, ללא קשר תוכני למשפט הקודם ולזה שבא אחריו, כמו נגינת סטקטו. התוצאה היא משפטים ופסקאות מנותקים מהקשר.

הכְוונה:

רשימת עובדות איננה סיפור, אלא שלד של סיפור. יש לסדר את העובדות כך שיתחברו זו לזו בצורה חלקה, כנגינת לגטו. גם אם לא ידועות כל העובדות, מותר להוסיף מידע הגיוני, גם אם דמיוני, כדי ליצור קישורים בין המשפטים ולקבל רצף סיפורי כלשהו.

למשל, "הם עברו לגור באזור שקט יחסית. סבתא של יוכבד סבלה מכאבי ראש קשים, ויוכבד הלכה לבית הספר לבד ברגל".

נראה לכם הזוי? המצאתי? ממש לא!

הפיכת המידע הנ"ל לסיפורי יתאפשר כך:

"סבתא של יוכבד סבלה מכאבי ראש קשים. למזלם, אזור מגוריהם החדש היה שקט יחסית. הם השאירו את רעשי העיר מאחור, וסבתא הרגישה שם טוב יותר. בית הספר היה קרוב, ויוכבד הלכה ללימודים ברגל, דבר שהקל עוד יותר על סבתא. היא נחה יותר, במקום להתרוצץ בחשמלית עם נכדתה בבוקר בדרך לבית הספר, ושוב בצוהריים, בדרך חזרה".

הבעיה: אנו מחפשים סיפור ולא דיווח

אישה אוחזת בדף ריק

גם כאשר יש קשר הגיוני בין המשפטים, והם מתחברים ברצף לפסקאות, פעמים רבות המידע מוצג בצורה עובדתית יבשה. אנחנו לא רוצים לקבל דו"ח אירועים, אלא סיפור.

למשל, בסיפור על קורות המשפחה לפני השואה ובמהלכה:

"…כמדי ערב שבת הם אכלו את הסעודה שאהבו כל כך. למוחרת התלבטו אם ללכת לבקר את הדודים, בגלל ההתנכלויות שסבלו מהן ברחובות. לבסוף החליטו ללכת עם הכלבים שגידלו. באותו ערב נשמעו יריות והם רצו למרתף. אבא אמר להם שעליהם לארוז תיק קטן, כי מחר יעזבו את הבית למקום בטוח יותר. ביום ראשון כבר ברחו מהעיר והגיעו ל…"

הכְוונה:

כדי להפוך את הטקסט לספרותי צריך לעבות אותו. אל תסתפקו במעין כותרות לסיפורכם – הארוחה / ההתלבטות / הביקור אצל הדודים / היריות / הירידה למרתף / תוכניות הבריחה. הכותרות נשמעות לא רע כשמות לפרקי הספר, אך אם הן לא מגובות בהעמקה, הן נשארות בגדר תוכן עניינים, ללא הסיפור עצמו.

כדי לקבל סיפור, כדאי לתאר דוגמה של ארוחת שבת כזו – את המלבושים, את המאכלים, את המפה ואת הפמוטים, ולכתוב מילים שיאפשרו לקורא לדמיין את הניחוחות ואת קולות הזמרה והצהלה של הילדים. זו גם הזדמנות לתאר את הכלבים – גדולים או קטנים? איך התנהגו בזמן הארוחה? ניג'סו? אכלו גם? מהו טיב הקשר בין הילדים לכלביהם?

עוד כדאי לתאר את ההתלבטות אם ללכת לדודים או לא – ספרו על השיקולים בעד ונגד, ועשו זאת לפעמים בדיאלוג שבו האב רוצה להישאר והאם רוצה לצאת. תארו את האהבה בין המשפחות, את הרצון למפגש חברי אחרי שבוע כה לחוץ, אולי רצון להתייעץ עם בני משפחתם מה כדאי לעשות לאור המצב הקשה, ומנגד תארו המרחק הגדול ואת הסכנה ברחובות, תנו דוגמאות להתנכלויות אקראיות, וספרו על הפחד מפני הפצצה בלי שיהיה היכן להתחבא. כאן המקום לספר איך הגזרות השפיעו ישירות על בני המשפחה: התנכלויות "קטנות" ברחוב, שכנים שהפסיקו לדבר עימם, לקוחות שהפסיקו להגיע, ילדים שהוכו בדרכם מבית הספר.

לאחר שהחליטו לצאת בכל זאת, ספרו על הרחובות שעברו בדרכם – אולי חלפו על פני מבנה נטוש שברחו ממנו חברים? אולי חיילים ברחובות? אולי הרחובות שוממים, בניגוד למקובל בשעות אלה? כל דבר שיכניס את הקורא לאווירה של אותה תקופה.

בהמשך תארו מפגש בין קרובי משפחה – את הילדים שמשחקים, הכיבוד שמוגש, וצרו דיאלוג טבעי, שבו המבוגרים משוחחים על המצב הפוליטי ועל המלחמה המתקרבת. כך תכניסו לסיפורכם עניין, רמזים לעתיד לקרות – ספרו על הפחד במרתף, על הדאגה, על התוכניות לבריחה ועל הסכנה שבכך.

במקום לספר על משהו שאמרה הדמות, תנו לה לדבר בעצמה, בקטע דיאלוג עם דמות אחרת. הכניסו מילים לפיה, וגלגלו את סיפורכם גם כך, בדיאלוגים. בדוגמה הנ"ל, כתבו את דברי האב בדיאלוג עם הילדים (ששואלים לכמה זמן ייעדרו, למשל) ועם האישה (שמתלבטת מה לקחת ומה להשאיר, דואגת לעניין הכסף ועוד), שאלות ותשובות שיעידו על המצוקה, על הבלבול ועל הפחד שחשו.

כל התיאורים צריכים להיכתב בצורה אישית, בשילוב דיאלוגים ובתיאור תחושות, הבעות פנים ושפת גוף.

הבעיה: אם כבר התחלתם לתאר, אז עד הסוף

לפעמים המחברים מבינים שעליהם להכניס תיאורים לספרם, אך מסתפקים בכמה פרטים, ובזאת עשו את שלהם.

למשל: "הם הגיעו לבית סבם. השירותים היו בחצר. שם התחממו והתאוששו, וכעבור יומיים המשיכו לדרכם".

הכְוונה:

זהו? כל מה שיש לספר על הבית הוא על השירותים שלא  היו בו? כמה חדרים היו בבית? איך הוא חומם? האם היה מקום לכולם לישון שם? מה קרה במהלך הביקור? על מה שוחחו? האם הסבא שיחק עם הילדים? האם לימד אותם סיפורי תורה?

הדרך הטובה ביותר לעבות את הסיפור היא על ידי שאילת שאלות, כנ"ל. ככל שתשאלו יותר שאלות שעולות מהתיאור החסר, כך תוכלו לדעת מה לספר, ולהעביר את התפאורה של סיפורכם טוב יותר.

מסך סגור בתיאטרון

הבעיה: איך שהזמן רץ

חלפו שנתיים מהפסקה הקודמת, שנתיים שבוודאי היו עמוסות באירועים, שנתיים שבהן בוודאי המצב הלך והחמיר, ואורח החיים השתנה באילוצי התקופה. בשנתיים האלה פגשו אנשים, עשו דברים, חלו שינויים, אבל בסיפור תקופה זו חולפת כהרף עין.

הכְוונה:

מותר שיהיו פערי זמן בסיפור, אך אתם צריכים להתייחס אליהם. אם הקורא ידע מדוע יש דילוג על תקופה כה ארוכה, לא יחוש את הפער כחוסר.

למשל: "חלפו שנתיים רגועות, שבמהלכן החיים בכפר נמשכו בעצלתיים, כאילו לא מתחוללת מלחמה בחוץ".

כך נעשה קישור בין אירוע משמעותי אחד לבא אחריו, שקרה שנתיים אחר כך.

אם מתואר מסע, לא מספיק לכתוב: "הם עזבו את ביתם ביום ראשון, והגיעו להולנד אחרי מסע מפרך". אם המסע היה מפרך, כנראה נמשך זמן רב, והקורא יחוש כי נפער חור של זמן בסיפור. מה קרה במהלך המסע? כיצד נסעו? בעגלה הרתומה לסוס? ברכבת? ברכב אחר? מה ראו? כמה זמן נמשך המסע? היכן ישנו ואכלו? את מי פגשו? כל אלה יהפכו את הדיווח לסיפור.

הבעיה: הצהרות ללא גיבוי

בפוסט להראות, לא לספר הסברתי שלא מומלץ לצאת בהצהרות שונות, עדיף לתאר מצבים שיבהירו זאת, וגם כך נהפוך דיווח לסיפור.

הכְוונה:

במקום לכתוב "יודל'ה היה ילד עצוב ומכונס בתוך עצמו", תארו את שפת הגוף שלו, תארו סצנות שבהן ילדים משחקים ברחוב והוא מסתכל עליהם מחלון חדרו, תארו את תחושותיו ו/או את תחושת אימו, הסבירו את הרקע לעצב שלו.

במקום לכתוב "משה היה מגיע עם חבורות על גופו", פרטו: הגיע לאן? מי ראה אותו כך? כיצד הגיבו כשהגיע? כיצד הוא חש במהלך האירוע זה? כל אלו תיאורים שייצרו סיפור, ולא רק דיווח יבש.

לא מספיק לכתוב "תחילה הסכימו לשלוח אותה לבית הבראה לבד, אך אחר כך התחרטו". תהפכו זאת לסיפור אם תתארו את דברי הרופאים ואת תשובות ההורים כדיאלוג, ותעבירו את הלבטים, את ההיסוסים ואת הפחדים.

הבעיה: מי זה?

פעמים רבות צצה לה דמות שלא הוזכרה קודם, כאילו מובן מאליו מיהי ומה תפקידה בכוח. להזכירכם, הקורא אינו בהכרח בן משפחה שלכם או אולי הוא שייך לדור הצעיר – הוא לא בהכרח מכיר את כל מי שאתם מכירים.

הכְוונה:

היו מנומסים, הציגו לפני הקורא כל דמות המוזכרת לראשונה בספרכם, גם אם זו דמות שכל משפחתכם מכירה. אל תסתפקו בתיאור יבשושי של קשריה למשפחה (השכנה, הבוס, המורה), וגם לא בתיאור פיזי שלה (על כך ראו בפוסט תמונה של דמות). תארו את אופייה, וספרו מה הקשר שלה למשפחה מבחינה רגשית ומעשית, עד כמה היא מעורבת בחייהם, מדוע הגיעה לגור בביתם ואיך הייתה התקופה שבה חיה איתם.

~

עד כאן דוגמאות לכתיבת סיפור המשפחה בצורה סיפורית, אך יש עוד הרבה מה ללמוד. לכו לסדנאות כתיבה, קראו בלוגים ומאמרים העוסקים בכתיבה ובסיפור סיפורים (סטוריטלניג), קראו ספרים – הרבה ומכל הז'אנרים, וככה תוכלו לצאת לדרך בכתיבת סיפורכם.

אם אין לכם זמן ורצון להשקיע עד כדי כך, אספו את העובדות וחפשו סופר צללים.

ניסית לכתוב סיפור משפחתי? איך הייתה החוויה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  אולי יעניין אותך גם

   לשירותי עריכה לשונית, עריכה ספרותית או עריכה אקדמאית 

דילוג לתוכן