קטגוריה: הצצה אל מאחורי הקלעים של עריכה לשונית וספרותית

ברוכים הבאים ללשונית החדשה באתר שלי – הבלוג "על כתיבה ושאר בני דודים". שמי נורית שי. בעבר, לוּ הייתם שואלים אותי במה אני עוסקת, הייתי

זהו זה. הרגע הגיע. שלחתם אליי את התינוק שלכם – זה שטיפחתם, השקיתם בדם, ביזע ובדמעות ובקפאין למכביר. דמיינתם אותי יושבת עם כוס תה, מתרגשת

הבלוג "על כתיבה ושאר בני דודים "הגיח לאינטרנט לפני יותר מארבע שנים. למה לא ציינתי את האירוע בעבר? למה בחרתי בארבע שנים וחצי, מספר לא

הפוסט הזה קצת שונה מהאחרים. הוא לא עוסק בכתיבה ולא בעריכה, לא בספרים ולא בסופרים. במקום זאת, הוא עוסק בי. לא בי העורכת אלא בי

פוסט זה הוא שחרור קיטור, ועיקרו הגבולות במערכות יחסים מקצועיות, והאנשים שחורגים מהם. הוא לא ילמד אתכם דבר על כתיבה. אני מקווה שגם לא ילמד

חקירת ה"לא" וסיבת היותו המילה הנפוצה בשפה העברית (הקדשתם מחשבה למילה "לא"? / חלק 1) העלתה בזיכרוני סיפור ילדים שכתבתי לבני הפעוט, כשהיה בגיל ה"לא".

בפוסטים קודמים ציינתי לא פעם את העבודה הנפלאה שכיוונתי אליה כקריירה שנייה – הפיכת אהבת הקריאה שלי לפרנסה. שנים אני עוסקת בכך, ועדיין קמה כל

אין כמו תחילת שנה כדי לשקוע בהרהורים קשורי זמן, ומי אם לא סופרים יכולים לתת פרספקטיבה על זמן. הרי היצירה הספרותית יכולה להשתמש בזמן כאמצעי

ראיתי איך מחלת האלצהיימר הפכה את מוחו החריף של אבי לעיסה בלתי מתפקדת. מזה הבנתי את מה שידעתי בתיאוריה, שאימון המוח חשוב לא פחות מאימון

כל ארגון צריך קוד אתי, ערכים וכללי התנהגות המחייבים את חבריו. לרופאים, לעיתונאים, לעורכי דין ולבעלי מקצועות חופשיים נוספים יש קוד אתי. אין בישראל קוד