לאחרונה יצא לי לערוך שני ספרי עיון, ובשניהם המחברים קצת התבלבלו בין התפקיד שלהם בכתיבת הספר ובין התפקיד שלי כעורכת. את שני הספרים קיבלתי לעריכת תוכן.
עריכת תוכן, המקבילה של ספרי עיון לעריכה ספרותית, היא עריכת עומק, המסתכלת על הספר השלם (בניגוד לעריכת לשון שהיא ברמת המילה והמשפט). כמו בעריכה ספרותית, גם בעריכת תוכן של טקסטים עיוניים תפקידי כעורכת הוא לייעץ: בנוגע לסדר הבאת הדברים, לבהירות המסר, לחזרתיות, לקטעים מיותרים שיש למחוק ולקטעים חסרים שכדאי להוסיף – לייעץ, לא לבצע. גם בטקסטים עיוניים הסופר הוא זה שמחליט אילו מהמלצותיי ליישם וכיצד ליישמן.
להפתעתי, בתוך פרק זמן קצר הנחו אותי שני סופרים לבצע בפועל תיקונים בהתאם להערותיי.
להערה זו השיב הסופר:
מה? רגע, מי כותב את הספר, אני או הוא?
בשני המקרים ניסו הסופרים, במודע או שלא, להפוך אותי לסופרת צללים (ghost writer) – אדם הכותב עבור אדם אחר. על כן ראיתי לנכון לכתוב פוסט זה על סופר צללים, ולחדד את התפקיד של כל אחד מנושאי התפקידים, כאשר סופר צללים מעורב: הסופר/סופר הצללים והעורך.
סופר צללים
סופר צללים הוא איש מקצוע בתחום הכתיבה, שכותב ספר בהתבסס על זיכרונות או על רעיונות של אדם אחר, או בהתבסס על עבודות קודמות (למשל: הוספת ספרים לסדרה קיימת). לפעמים סופר הצללים יתחיל לכתוב מאפס, לאחר ראיונות ומחקר, ולפעמים ימשיך כתב יד גולמי (כלומר, אינו ראוי עדיין להגיע לעריכה).
סופר צללים כותב את הספר בידיעה שלא יקבל קרדיט על כך, אלא הקרדיט יינתן למישהו אחר. בוודאי קראתם ספרים רבים שכתבו סופרי צללים, בלי שידעתם על כך. מדוע לא ידעתם? כי סופר הצללים, אותו אדם שעושה את רוב העבודה, בדרך כלל נותר מחוץ לאור הזרקורים, כמו רוח רפאים. השם שמתנוסס על הכריכה שייך לאדם שמטעמו כתב את הספר. זהו בדרך כלל ההסכם בין סופר הצללים למעסיק שלו – שהוא יישאר אנונימי. לפעמים ספרים של ידוענים נחשדים ככתובים על ידי סופרי צללים, אבל בגלל הסכמי סודיות הדבר לא מאומת.
למרבית האירוניה, אף שלסופר הצללים עבודה רבה מזו של העורך (ושונה לחלוטין), העורך כן מקבל קרדיט על עבודתו. סופר הצללים יכול להתנחם בתשלום הגבוה בניכר מזה שניתן לעורך.
גם אם שמו של סופר הצללים מופיע על כריכת הספר, עדיין מדובר בסופר צללים (אף שיצא לאור השמש) שכן הוא כתב ספר שהגה מישהו אחר – רעיונות, דמויות, סגנון וכו'. סופר הצללים מתרגם למילים רעיונות וחוויות של מישהו אחר שאין לו זמן, רצון או כישרון לכתוב בעצמו. אומנם האדם מכיר את סיפור חייו יותר מכל אחד אחר, ומכיר לעומק את הנושא שעליו הוא רוצה שייכתב ספר, אך לא בהכרח ידע כיצד לחבר הכול יחד ברצף הגיוני, זורם, ברור ומעניין. סופר הצללים יחבר את כל הזיכרונות, האנקדוטות והתכנים ליצירה מהנה ואיכותית. המעסיק מביא את המצרכים – הרעיונות ועיקרי הסיפורים – וסופר הצללים אופה מהם את הספר.
סופרי צללים כותבים בעיקר מֶמוּאָרִים ואוטוביוגרפיות (על כך בפוסטים יצירת מֶמוּאָר: כיצד לרתק את הקורא? וסיפורי משפחה), במיוחד אלו ש"כתבו" ידוענים (למשל, הספר Spare המפורסם בשמו של הנסיך הארי). קיימות גם סדרות שעושות שימוש בסופרי צללים. לדוגמה, שם העט קרולין קין, המתנוסס על הכריכה של סדרת הספרים הבלשיים על ננסי דרו, הוא השם שנבחר לכמה סופרי צללים שכתבו את הסדרה. דוגמה למקרים כאלה היא כשהמחבר המקורי הפסיק לכתוב. אם הזכויות על הסדרה המוצלחת שייכות להוצאה, היא בוודאי תרצה להמשיך ולהוציא ספרים בסדרה.
הידעתם?
איך הצליח רוברט לודלום, מחבר סדרת הספרים על הסוכן החשאי והמתנקש ג'ייסון בורן, לפרסם את הספר האחרון בסדרה, ו־31 ספרים נוספים, מאז מותו בשנת 2001?
לפעמים הוצאות ספרים משתמשות בסופרי צללים כדי להפוך לספר חומרים שכתב סופר מפורסם – רעיונות וטְיוּטוֹת גולמיות וכלליות לספרים שלא הספיק לסיים – שנמצאו לאחר מותו; או פשוט כדי להמשיך סדרה מוצלחת, בהסכמת בעלי זכויות היוצרים.
כפי שרואים על הכריכה, את הספר האחרון בסדרה על ג'ייסון בורן כתב אריק ואן לוסטבדר, הוכחה לכך שלא תמיד סופרי הצללים נותרים אנונימיים. אומנם שמו של סופר הצללים במקרה זה מתנוסס לתפארת בתחתית הכריכה, אך שם הסופר המקורי של הסדרה בולט עוד יותר, ומתנוסס בראש הספר. סביר להניח שיש לכך סיבות שיווקיות – רוברט לודלום הוא זה שהגה את הרעיון לסדרה האהובה, ולכן שמו הוא זה שימכור, ולא שם של סופר צללים פחות מוכר.
בסופו של דבר, לנו כקוראים חשוב שהספר יהיה מעניין וכיפי לקריאה, פחות חשוב לנו מי כתב אותו – סופר צללים או אחר. ייתכן שהאנונימיות או הקטנת המשמעות של סופר הצללים ביצירה הסופית מתסכלת אותו, אך מלבדו – מעטים הם המייחסים לכך חשיבות.
איפה עובר הגבול בין עבודתו של הסופר ובין העבודה של עורך תוכן?
הדינמיקה בין סופר הצללים למעסיק שלו מעניינת, אך לא על כך רציתי לדבר. אני רוצה להדגיש את תחומי האחריות של העורך לעומת תחומי האחריות של הסופר, ולצורך העניין מבחינתי סופר או סופר צללים הם היינו הך.
עריכה וכתיבה הן שתי דיסציפלינות שונות. ספר שכתב סופר צללים, כמו כל ספר אחר, צריך לעבור עריכת לשון ותוכן בטרם יצא לאור. במקרה זה, שני תחומי האחריות נבדלים ביניהם באדם שמבצע אותם, ובמועד ביצוע עבודתם (העורך נכנס לעבודה אחרי שהסופר סיים אותה). עורך אינו סופר, ותפקידיו שונים (תוכלו לקרוא על סוגי עריכה ומה הם כוללים באתר שלי).
אני חוזרת לנושא שבו התחלתי – לאחר שהתפקידים ותחומי האחריות ברורים, קל להבין מדוע צרמה לי הבקשה של שני הסופרים שאני זאת שתבצע את התיקונים שעליהם המלצתי. התבקשתי לבצע עריכת תוכן, ואת זה לקחתי על עצמי בנאמנות ובמקצועיות. איני מציעה כתיבת צללים בסל השירותים שלי, ובכל מקרה שירותי סופר צללים ניתנים בתעריף גבוה משמעותית משכר עריכת תוכן.
כאשר ציפיות הסופר מהעורך כוללות תפקידים שבאחריות הסופר (ישירות או באמצעות סופר צללים), נוצר קונפליקט. איך יצאתי מהמצב הלא נעים? באסרטיביות מנומסת, והבעיה נפתרה לשביעות רצון כל הצדדים. מה למדתי מכך? להוסיף סעיף בתיאום הציפיות בין לקוחות חדשים וביני, ולהפנות אותם לפוסט זה.
אומנם פוסט זה מכוון להגדרה ברורה של תפקיד העורך בתהליך הוצאת הספר, והגיוני שכך – אני עורכת. עם זאת, תוך כדי כתיבתו עלו בי הגיגים ומחשבות על סופרי צללים. למה סופר ירצה לקחת על עצמו עבודה כסופר צללים? רק כסף? בשל הערצתו לסופר הרשמי? רצון להתאמן ולשכלל את עבודתו כסופר לפני כתיבת הספר שבוער בו?
מה דעתך?
