מי מאיתנו לא עבר את החוויה המטרידה של אובדן מילה מהזיכרון בדיוק כשהזדקקנו לה. מתח, עייפות, זקנה – גורמים רבים לתופעה. ברצף שיחה, המילה "זה" תמיד קיימת לשרותנו: "זה נפל לך", "תעביר לי את זה", "קנית את זה?" אפילו אם איננו מצליחים לשלוף שם של אדם מהזיכרון, עדיין קיימות לנו המילים העמומות של "ההוא" או "ההיא".

בפוסט זה נחקור את המילה "זה" כג'וקר לשמות עצם, לרגשות, למחשבות ולטענות.

אין כללים מוגדרים למיקום של המילה "זה" במשפט. לפעמים היא פותחת אותו ("זה מעניין ש…"), לפעמים מתגנבת באמצע ("לא יודעת איך להסביר את זה, אבל…"), ולעיתים היא בכלל תופסת את כל הבמה ("זה פשוט לא זה"). מובן ונסלח כשהמילה "זה" מופיעה בעת דיבור, כדי לשמר את רצף השיחה ואת הרעיון שמנסים להעביר. לעומת זאת, בכתיבה אין הצדקה לשימוש ב"זה" (או ב"הוא" או "היא") כג'וקר. בכתיבה יש לכותב זמן למצוא את המילה המתאימה. יתרה מכך, בשיחה אפשר לעצור את הדובר ולבקש הבהרה, לא כך כשקוראים טקסט.

קיימות מילות ג'וקר רבות בשפה המדוברת: "דבר" (תביא לי את הדבר הזה שעל השולחן); "משהו" (איפה המשהו הזה?); "איך קוראים לו" (תביא לי את האיך קוראים לו מהמטבח); "מה שמו" (פגשתי את מה שמו אתמול).

בפוסט נבחן את הבעייתיות בשימוש במילות ג'וקר בשפה הכתובה, ונדגים בעזרת המילה "זה".