מי מאיתנו לא עבר את החוויה המטרידה של אובדן מילה מהזיכרון בדיוק כשהזדקקנו לה. מתח, עייפות, זקנה – גורמים רבים לתופעה. ברצף שיחה, המילה "זה" תמיד קיימת לשרותנו: "זה נפל לך", "תעביר לי את זה", "קנית את זה?" אפילו אם איננו מצליחים לשלוף שם של אדם מהזיכרון, עדיין קיימות לנו המילים העמומות של "ההוא" או "ההיא".
בפוסט זה נחקור את המילה "זה" כג'וקר לשמות עצם, לרגשות, למחשבות ולטענות.
אין כללים מוגדרים למיקום של המילה "זה" במשפט. לפעמים היא פותחת אותו ("זה מעניין ש…"), לפעמים מתגנבת באמצע ("לא יודעת איך להסביר את זה, אבל…"), ולעיתים היא בכלל תופסת את כל הבמה ("זה פשוט לא זה"). מובן ונסלח כשהמילה "זה" מופיעה בעת דיבור, כדי לשמר את רצף השיחה ואת הרעיון שמנסים להעביר. לעומת זאת, בכתיבה אין הצדקה לשימוש ב"זה" (או ב"הוא" או "היא") כג'וקר. בכתיבה יש לכותב זמן למצוא את המילה המתאימה. יתרה מכך, בשיחה אפשר לעצור את הדובר ולבקש הבהרה, לא כך כשקוראים טקסט.
קיימות מילות ג'וקר רבות בשפה המדוברת: "דבר" (תביא לי את הדבר הזה שעל השולחן); "משהו" (איפה המשהו הזה?); "איך קוראים לו" (תביא לי את האיך קוראים לו מהמטבח); "מה שמו" (פגשתי את מה שמו אתמול).
בפוסט נבחן את הבעייתיות בשימוש במילות ג'וקר בשפה הכתובה, ונדגים בעזרת המילה "זה".
מה הבעיה?
הקורא שנתקל במילות ג'וקר, הנחוות אצלו כעמומות, יחשוב (בצדק) שהסופר התעצל, ולא רק שהתעצל אלא בכך שלא השתמש במילים מדויקות העביר את שרביט סיפור הסיפור לקורא. האם הקורא הוא זה שצריך להחליט מה ה"זה" מסתיר מאחוריו? ומה אם יחליט לא נכון, ובכך תיפגע הבנתו את המסופר? הסופר מועל בתפקידו ומכריח את הקורא להיות חלק מטווי הסיפור, או פשוט לסגור את הספר ולעבור לאחר.
קראו את הדוגמאות הבאות וחשבו איך אתם הייתם מגיבים לוּ הייתם נתקלים במשפטים עמומים בספר שאתם קוראים.
בואו נתעמק רגע בדוגמה האחרונה:
בגרסה העמומה לא ברור מדוע "זה פשוט קרה". איך בדיוק התרחש המעבר מהרמת המבט לדמעות? ה"זה" מטשטש את הרגע, את הדמות, את החשיבות של הסצנה, והקורא נותר מנותק. הקורא קיבל מידע (היא פרצה בבכי) אך לא עבר חוויה. באלטרנטיבה המוצגת לאותו טקסט עמום, הקורא מבין את הדמות ואת מה שעבר עליה, ומרגיש חלק מסצנה ויזואלית ורגשית. זה מה שעושות מילים מדויקות.
אם לא "זה", אז מה כן?
מילים הן הכלי של הסופר, ובעזרתן יכתוב סצנות ברורות ומדויקות, שיחברו את הקורא ויגרמו לו להרגיש, לראות ולהריח את הסיפור. בידיו אינסוף אפשרויות לחמוק מה"זה" הזה.
לא פעם מילת הג'וקר מיותרת לחלוטין, והמשפט ברור ונכון בלעדיה.
אתם כותבים עבור הקורא. לְמה התכוונתם כשהשתמשתם במילת ג'וקר? הקורא לא ינחש אם אתם לא יודעים, ואם אתם יודעים אז למה להשתמש במילת ג'וקר?
אל תנהגו לפי הפתגם "כל המוסיף גורע". במקרה זה ההפך הוא הנכון. אז מה אם נדרשות יותר מילים כדי להעביר את הרעיון? עדיף על מעט מילים שאף אחד לא מבין.
האם עלינו למחוק את מילות ג'וקר כגון "זה" מהלקסיקון שלנו?
למילות הג'וקר תמיד יש גם שימוש נכון. נמשיך להתמקד במילת הדוגמה שלנו "זה".
ממילון רב־מילים אפשר ללמוד שיש ל"זה" קיום עצמאי. השימושים המתאימים לשפת דיבור מודגמים מעלה, ובטבלה מטה תקציר של שימושים מתאימים לטקסט פורמלי וספרותי.
משתמע מכך שלא נוכל ואף לא נזדקק להימנע מהשימוש ב"זה", אך השימוש צריך להיות מושכל ונכון.
למרות הרשום מעלה, ייתכנו מקרים שבהם השימוש ב"זה" הג'וקר יופיע כבחירה סגנונית מודעת של הכותב כדי לשרת את הסיפור – להדגיש עמימות, לשדר גמגום רגשי או קול פנימי של דמות שאינו מגובש עדיין.
מסקנות
מילות ג'וקר מאפיינות את השפה המדוברת, אך אין להשתמש בהן בסיפורת. שימוש בהן בְּמָקוֹם שדורש חדות מחשבתית ודיוק סיפורי מזיקים לסיפור.
מילות ג'וקר כגון "זה" עוצרות את המחשבה – במקום ניסוח מדויק הן מושכות את הקורא אל הכללי, הגמיש, הלא מתחייב והלא ברור. במילים כאלה אפשר להחביא הכול – מחשבה לא גמורה, רגש לא מעובד, טענה שאין אומץ לומר. במקום להסתפק בתחושות מעורפלות, במקום לברוח מהגדרה ברורה, על הכותב למצוא מילים מדויקות שיחזיקו את הרעיון, את החוויה, את מה שאנו באמת רוצים לומר.









