קטגוריה: טיפים לסופר המתחיל

שיחקתם פעם פוקר? גם אם לא, בוודאי ראיתם בסרטים שמביני עניין מזהים סימנים מסגירים (tells) כדי לדעת אם שחקן מבלף. הסימנים המסגירים הם שפת גוף

הקדשה היא טקסט קצר המופיע בתחילת הספר, לפני תחילת הסיפור עצמו, והיא חלק אינטגרלי מהספר עצמו. בפוסט זה נתעמק בהקדשות: את מי הן משמשות, מה

כמה פעמים נאלצתם לעשות כמה דברים בו־זמנית? כמה פעמים קרו כמה אירועים באותו זמן? אנחנו רוצים לספר על כך, אבל מסתבכות לנו המילים. באמתחתנו ניסוחים

על הפרולוג ככלי ספרותי סיפרתי בפוסט פרולוג ואפילוג – איך הם תורמים לסיפור (או לא), שם הסברתי את תפקידם של הפרולוג ושל האפילוג, ואיך אפשר

חשוב לפתוח ולומר – אין הכרח שיהיו בספר פרולוג (פתח דבר) ואפילוג (אחרית דבר), ממש לא. ואם יש פרולוג לא נדרש אפילוג, ולהפך. צריכה להיות

בפוסט לא הגזמת? כתבתי על היפרבולות לשוניות – אותן הגזמות שנכנסות לשיח הבין־אישי ומקיפות אותנו בכל תחום של חיינו. בשפה המדוברת היומיומית יש מקום לדון

כשקראתי את הניסוח שבתמונת השער לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התפשרתי על לבכות מרוב צחוק. פדיחות בטקסטים שאנחנו כותבים הן אנושיות ויכולות לקרות לכל

"כל המוסיף גורע" – זוהי הגרסה העברית הישנה של חז"לינו לביטוי Less is More (פחות זה יותר). בכך עוסק הפוסט הזה – במילים עודפות שאין

אֶה־בֶּה־צִיגָלֶה־מֶה הוא ביטוי המחקה פעייה של עז קטנה ("ציג" זה "עז" ביידיש, והסיומת "לה" באה להקטין, כמו חנה'לה). הורים נהגו לומר זאת לילדיהם בדרישה שיפסיקו

קראתם פעם משהו שהזכיר לכם משהו אחר? סביר להניח שתשובתכם היא "כן", ואתם לא לבד – כל מי שאוהב לקרוא נתקל בשמות, במילים, במשפטים או