
חזרתיות בטקסט – אמצעי ספרותי או עצלנות של הסופר?
אחד התפקידים שלי כעורכת ספרות הוא להזהיר את הסופרים מעודף חזרתיות. חזרה שוב ושוב על מידע ללא צורך תצרום לקורא, תתיש אותו ותפגום בהנאת הקריאה.

אחד התפקידים שלי כעורכת ספרות הוא להזהיר את הסופרים מעודף חזרתיות. חזרה שוב ושוב על מידע ללא צורך תצרום לקורא, תתיש אותו ותפגום בהנאת הקריאה.

כעורכת ספרות ותיקה אני נתקלת שוב ושוב באותן טעויות של סופרים בתחילת דרכם. על חלק מהן כבר כתבתי בבלוג על כתיבה ושאר בני דודים. בפוסטים

בעברית: מצלול המכשיר הנ"ל נקרא אצלנו בבית "פססס". למה? הרי זה ברור. זוהי מילה אונומטופיאית שהמצאנו, ואנחנו דבקים בה. מהי אונומטופיאה? אונומטופיאה היא מילה, הברה

כדי לקבל דמויות עמוקות ומעניינות, על הסופר להעביר לקורא כל מה שעובר על הדמויות, כולל מחשבותיהן. גם אם מספר חיצוני בגוף שלישי כותב מנקודת מבטה

איך סופרים קובעים את התפאורה הנכונה לספרם? כיצד הם ממקמים את הקורא במקום ובזמן, וכיצד הם גורמים לו להיכנס לסיפור, כאילו הוא באמת שם? תיאורי

הזמן הוא משהו מסתורי בסיפור שאנו מספרים. חיים שלמים יכולים להיות מגולמים בפסקה אחת שכתובה היטב, ויממה אחת יכולה למלא ספר שלם. האופן שבו נעשה

Photo by Olga Ferina on Unsplash לאחרונה יצא לי לערוך שמיכת טלאים. טוב, לא בדיוק שמיכה, אבל בהחלט טלאים. נדמה כאילו לפחות ארבעה אנשים שונים

Photo by davide ragusa on Unsplash לכאב יש סיבות שונות. משכך כאבים יכול להקל זמנית, אך לא לפתור את הבעיה. כך גם במחסום כתיבה –

סיפור מסתובב לנו בראש די הרבה זמן. הוא לא נמצא שם במילים, אלא בתמונות, ברגשות, בשברי זיכרונות, בהבזקים. את כל אלה אנו רוצים להפוך למילים.

Photo by George Milton מה המשותף לדוגמאות הבאות? היא הייתה מופתעת מדבריו, היא לא ציפתה שיאמר לה זאת. התקרה שמעליהם איימה לקרוס בשל אי־יציבותה. החדר