"לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה", ספרה השלישי של עדי אביטל-רוזין, מתחקה אחר מסעה של זהות נשית יהודית-ישראלית סטריאוטיפית, למן הרגע הראשון שבו התגבשה כאבן במעמקי המרחב הטקסטואלי-יהודי, עד אשר כְּלָבָה בוערת ניתכה וזלגה אל תוך המרחב הציבורי-ישראלי, ומאז ועד עצם היום הזה, שרידיה כבזלת שחורה וקשה מתנוססים כשומה מכוערת על פני המציאות הישראלית.

הכותבת מבדילה בין המרחב הטקסטואלי-יהודי ובין המרחב הציבורי-ישראלי, ורואה בהם שני שטחים נפרדים. יחד עם זה, היא מטילה את יהבה בהתכתבות שביניהם ובזיקתם זה לזה, כשני שדות בעלי עוצמה המשפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה – שכן, לא רק שמתאפשרת בהם סוציאליזציה לתפקידי מגדר, אלא אף נאכפת בתוכם זהות מינית ופרקטיקה שלה.

בספרה הראשון, “כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ” (2012), חקרה את ההתחייבות העמוקה בין רות לנעמי, והציעה קריאה מחודשת למגילת רות. ספרה השני, "רְצוּיוֹת וּדחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת  וּפְרוּצוֹת" (2015), מציג את מורכבות הדמות הנשית בחברה הפטריארכלית בימי המקרא.

עדי אביטל-רוזין נולדה בירושלים ב־1968, כתבת ודוברת בעברה ועוסקת בהוראת אנגלית כשפה זרה (EFL), בוגרת B.A בחינוך ומוסמכת M.A בספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בחיבור התזה שלה, "כְּצֶמַח זֶה שֶׁלֹּא הֻשְׁקָה", התמקדה באופני הדיבור והמסירה בסיפורי דבורה בארון, העוסקים במצבי נפש נשיים קיצוניים, והוכיחה בקיאות בקריאה מגדרית של כתיבה נשית בספרות העברית.

מאמריה הרבים, העוסקים בהגות מגדרית ובקריאה אינטר טקסטואלית בסיפורי נשים במסורת היהודית, התפרסמו באתרי מקרא, הוראה וחינוך, כמו גם בכתבי עת לספרות, תרבות והגות.