"כאן עידו ממטוס הזיק. אני מזהה אופנוע עם שני אנשים עליו, אחד מהם מחזיק משהו שנראה כמו צינור ארוך, כנראה אמצעי לחימה. מדובר במחבלים ואין לנו הרבה זמן. אני יוצא לביצוע".

אני לוקח נשימה עמוקה, אני מוכן.

"2, 3 ש-גר".

בשבת בבוקר, 7 באוקטובר, נקראתי ליחידה. אני מפעיל כטב"מ, כלי טיס בלתי מאויש, במגוון משימות וגְזָרוֹת. במהלך חודשי הלחימה הארוכים בחמאס ובחיזבאללה אני חווה אירועים מורכבים, שכוללים אחריות ישירה על חיי אדם ועמידה בתנאי לחץ קשים מאין כמותם.

שירותי הצבאי החל כמעט חמש עשרה שנה מוקדם יותר, כשהתחלתי מסלול ארוך כחייל וכקצין ביחידת הכטב"מ של חיל התותחנים. אז הפכתי מילד חיפאי בן שמונה עשרה למפעיל כלי טיס בלתי מאויש ולמפקד משימה.

זהו סיפור על התבגרות מנער ילדותי לגבר ילדותי מעט פחות, ועל האדם שנהיה מאותו נער שנים אחר כך. זהו סיפור על חייו של מפעיל, ועל המלחמה האיומה שהחלה ב־7 באוקטובר, דרך התמונה של הכטב"מ – רחוק מהקרב במובן הפיזי, אבל הכי קרוב שאפשר בכל מובן אחר.

ד"ר עידו בר־דוד, אבא לעלמה ולדפני המקסימות והמתישות לעיתים, ובעלה של דנה – רופאת הילדים הטובה בעולם. גר בתל־אביב ואוהב אותה אך חיפאי מילדות ובנשמה, רופא משפחה בראשית דרכו וכן רב־סרן במילואים ביחידת הכטב"מ של חיל התותחנים.

זהו ספרו הראשון.